[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יושבת לי על האסלה ומביטה בוילון אמבטיה שתלוי לי מול הפרצוף,
והוא בצעדיו האיטיים מתקרב אליי. כולו חום - אפור שכזה כאילו
לבש חליפת ערב מהודרת, שפמו כמו תמיד ארוך אך מסודר להפליא,
גופו רזה וקטן (הלוואי ואני הייתי נשארת ככה רזה לתמיד).
בצעדיו המדודים ובשיא החוצפה הוא מתקרב אליי ותוקע בי מבט
מחריד שכזה כאילו דורש שאני יסיים את צרכי. ואני ממשיכה לשבת
לי על האסלה, לזמזם איזה שיר ששמעתי ברדיו ולהביט בוילון
שעדיין תקוע לי מול הפרצוף. והאדון המהודר הזה ממשיך להתקרב
אליי ואני מתחילה להרגיש לא נוח עם העובדה שמסתכלים עליי כשאני
מחרבנת. אני קמה מאסלה, מורידה את המים ויוצאת בטריקת דלת
מחרישת אוזניים (מה לעשות שהוא עיצבן אותי כל כך).
"אימא יש לנו ג'וקים בבית" - אני צורחת לאימי שרואה איזו אופרת
סבון מחורבנת שלא מקבילה אף לא טיפה למציאות הקשה. היא מסתכלת
עליי במין חוסר רצון מסוים ורק מספיקה לפלוט משהו בסגנון:
"עזבי, אני רואה עכשיו טלוויזיה, תבקשי מהג'וק שיחכה שעה
קלה".
"יופי" - אני חושבת לעצמי ונעלמת בשקט לתוך חדרי. לאף אחד לא
איכפת כולם תקועים איש - איש בחיים שלו ואפילו אם מישהו ירקב
פה אף אחד לא ישים לב. נכון ככה לדעתם צריך לנהל את החיים,
לחשוב רק על עצמך ולא להתייחס אפילו לא לילדיך שלך, בשר ודם.
אבל ככה זה כולם, זה לא רק אצלי, ככה זה כל החברה המזדיינת
שלנו. כל אחד חושב רק איך להגן על התחת של עצמו, ולאף אחד כבר
לא איכפת שיש ג'וק באמבטיה, וזה משום שכל החברה שלנו ג'וקים,
הפסקנו להיות אנשים, הפסקנו להיות אפילו חיות, נהפכנו לזבל,
נהפכנו לג'וקים.
והחברה עדיין נשארת ככה כבר מיליוני שנים, ובתוך מיליוני השנים
אף אחד לא הזיז אפילו את האצבע הקטנה כדי לשנות את המצב אפילו
טיפה. וככה אני מצאת את עצמי במחשבות על ג'וקים (היצורים
הנפלאים האלה) ועל משמעות החיים בתקווה לשנות משהו אפילו קצת.
אז מה בעצם אני צריכה לעשות?! - לקחת 300K ולהרוג את הג'וק
שכרגע בדיוק התחלתי לחבב ואפילו החלטתי לתת לו שם (אולי
שמעון?!), או אולי להתעלם ממנו ולתת הזדמנות לג'וק החמוד להפוך
את ביתי, לביתו שלו ושל משפחתו המורכבת. במחשבה זו נכנסתי חזרה
לאמבטיה כדי לברר מה מצבו של שמעון ואולי גם להחליט מה אני
עושה איתו. בצעדיי האיטיים נכנסתי לאמבטיה מפחדת מעט (אוף, למה
אני מפחדת משמעון? הוא הרי חבר שלי). הבטתי על הרצפה והוא שכב
שם עם רגליו הקטנות כלפי מעלה... לא הבנתי, לא האמנתי, רק
רכשתי ידיד וכבר אני צריכה להתמודד עם מוות... דיי זה לא פייר,
אני אהבתי אותו!!!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה טוב
באלצהיימר?

כל יום פוגשים
אנשים חדשים...


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/01 15:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קוסטינסקי סקאי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה