New Stage - Go To Main Page


באמת. אולי לא אושר. אולי אהבה? אפשר להרגיש אהבה בצורה פיזית?
אפשר. אני הרגשתי את זה. חשבתי שאולי אני טועה, אולי סתם נתפס
לי שריר או הצטננתי, אבל אני מחבקת אליי את שחר לפני שאני
מניחה אותו במיטה שלו, ואני מרגישה את כל הרוך הזה מתפרץ לי
בגוף וזורם בשלבים.
הוא לא הרגיש בזה יותר מדי. גמר את הבקבוק שלו ועצם את העיניים
מסטול. אגלי זיעה התעבו מעל שפתו העליונה, וידיו נפרשו לצדדים.
שחר קטן. נישקתי את הלחיים שלו ואת המצח ולפני שאעיר אותו
הנחתי אותו במיטה שלו ויצאתי לסלון. טלוויזיה. אני מביאה
מהמטבח שקית במבה, נשכבת על הספה ופותחת אותה, וכל גרגר או גוש
צהוב כזה הופך אצלי בפה לעיסה רטובה, רכה ומלוחה. אני שוכבת
בתחתונים על הספה וזוללת במבה ורואה סרט דבילי בערוץ הסרטים.
כדי להגביר את הקול אני צריכה לקום אל הטלוויזיה. בסך הכל
סוללות לשלט. מי זוכר לקנות דבר כזה?
אני ניגשת שוב למטבח ומוזגת לי שוקו מקרטון. מעבירה מבט נקי על
הבית. תענוג. לא טיפות מים שמובילות סימני דרך מהמקלחת לחדר
השינה ומשם לסלון, לא תחתונים זרוקים באמצע המסדרון, לא שערות
שצריך לטאטא מרצפת הסלון והמטבח. קצת צעצועים של שחר שצריך
לאסוף לסל, והבית מאורגן.
סרט רומנטי שטחי שבוכים בו אפילו אם הוא לא עצוב. ככה הם
בנויים. ואף אחד לא יושב כאן על הספה ומחליף ערוצים מתי שבא לו
בלי לשאול אותי. חד הורית שכמותי. הבית נראה כמו שהוא נראה
בבוקר, הכביסה פשוטה ולא זקוקה לגיהוץ, אין כלים בכיור אם אני
בעצמי לא אוכלת. כלום.
שחר בוכה. אני ניגשת אליו. שמה לו את המוצץ בפה והוא נרדם. גם
אני כמעט נרדמתי מול הטלוויזיה עד ששמעתי אותו. אם הוא יבכה
עוד קצת אני אקח אותו לישון איתי במיטה. אף אחד לא ירטון על
זה, ולא יהיה שום חשש שמישהו אולי יתגלגל מתוך שנתו. אף אחד גם
לא ידבר מתוך שנתו. אני מכירה את התקופות האלה. צריך לזכור
לזרוק את הפח בבוקר, הוא כבר מלא עד גדותיו, אני שכחתי לזרוק
אותו היום. צריך להתרגל.
אני חוזרת לסלון אבל כבר איבדתי את העלילה בסרט. הבמבה כבר
מגעילה אותי מרוב שאני אוכלת אותה כמה ימים, המקרר ריק כי אף
אחד לא עשה קניות. בשביל מה? אני חוזרת לסלון. מי בכלל צריך
לאכול בשעה כזאת? שחר שוב בוכה. מה  קורה עם הילד הזה? אני
מסתכלת הצידה מתוך הרגל עם מבט מצווה או מתחנן, אבל המבט שלי
נתקל בכורסה ריקה, אז אני קמה. מה קורה איתו?
מעבירה אותו למיטה שלנו ושוב חוזרת לסלון. הפעם אני לא שקטה.
ומה יקרה אם הוא יתגלגל וייפול? מי יקרא לאמבולנס? מי ייקח
אותו לחדר מיון? מי יישאר שם איתי כל הלילה?  
עכשיו אני מנסה להיכנס שוב לתוך העלילה של הסרט, אבל הדמויות
כבר לא ברורות לי, לא ברור לי הקשר ביניהן. בכל זאת נשארת
לרבוץ שם, וזוקפת אוזניים לכיוון החדר של שחר. הוא שקט, אבל זה
מדאיג אותי יותר. דואגת. אבל לא קמה. אין צורך סתם להיכנס
ללחץ. אבא של שחר בטח היה קם. הוא בדרך כלל קם כמה פעמים לראות
אם הכל בסדר בחדר של שחר, לפעמים הוא גם מכסה אותו, אפילו שלא
קר. יש לאנשים לפעמים הרגשה שאם הם מכסים מישהו זה מביע דאגה,
שהם עשו משהו בשבילו. אפילו אם מה שמפריע לו זה לאו דווקא קור.
קצת בנלי מצדו, אבל כזה הוא. רחוק כזה, שותק כזה, לא מתקשר.
אולי הוא נעלב. אולי הוא עוד כועס. אשתו של יואב התקשרה אחר
הצהרים. אמרה שהם נחתו ושהם נורא עסוקים אז אבא של שחר ביקש
למסור לי דרכה. הודיתי לה מאוד. פעם היו עושים ככה. פעם אם
ישראלי היה פוגש ישראלי אחר בחוץ לארץ הוא היה מבקש ממנו שיסור
דש בארץ. אפשר לחשוב... כולם רואים את הפרסומות של בזק
בטלוויזיה. זה לא כל כך מסובך להתקשר. לא מסובך בכלל. וגם הוא
יודע את זה. הוא אלוף בטלוויזיה. כל ערב יושב כל הערב עד סוף
השידורים ואז הולך לישון. לפעמים הולך אפילו קודם, לפעמים
מנמנם על השטיח ובסוף השידורים הוא מתעורר איכשהו ובא לישון.
בטח הוא שרוע שם על מיטה של בית מלון וצופה בפרסומות או נרדם
מול הטלוויזיה בפה פעור והשלט בידו. טלוויזיה יכולה להיות דבר
מרדים מאוד. גם אם לא רוצים נרדמים אפילו אם העלילה מעניינת,
אפילו אם היא בקולי קולות. התעוררתי מצלצול הטלפון. הוא צלצל
וצלצל וצלצל עד שהבנתי איפה אני ועד שהבנתי שזה הטלפון ולא חלק
מהחלום, ועד שהגעתי אליו הייתי בטוחה שברגע האחרון הוא יחדל
מלצלצל. אבל הוא צלצל לי בסבלנות עד שהרמתי אותו. את ישנה? הוא
שאל. אה? לא, אמרתי לו, סתם רואה סרט דבילי בטלוויזיה. אני
מצטער על השעה, הוא אמר, רק עכשיו הגעתי למלון. הקול שלו היה
צרוד ומאונפף כזה. יש משהו סקסי בקול של גבר מצונן. במיוחד אם
לא רואים אותו ורק שומעים. מה קרה לך? אני שואלת אותו, אתה
מרגיש טוב? כן, הוא אומר, מרגיש טוב מאוד, רק קצת עייף. אתה
בטוח? אני שואלת אותו ושומעת אותו מרחיק את השפופרת ומשתעל.
קצת הצטננתי בטיסה מהמזגן, הוא אומר. אני אמרתי לך שעוד לא
גמרת עם השפעת, אני כועסת עליו, אני אמרתי לך שאתה עוד לא
בריא. אל תכעסי, הוא מבקש, אני גם ככה מרגיש כל כך רע. אני לא
כועסת, אני אומרת לו, אני רק דואגת. אל תדאגי, הוא אומר-מבקש,
באמת לא. זה בסדר, לקחתי איתי כמה קולדקסים. זה יעבור. סתם לא
נעים. טוב, לך לישון, אני אומרת לו, אולי תזמין לך כוס תה ברום
סרוויס? אולי הוא אומר. נראה קודם מה יש פה בטלוויזיה. גם שם
אתה חייב טלוויזיה? ומן צער כזה של חרטה עוטף אותי ומתדגדג לי
בכל הגוף ומגיע אל הגרון ויוצא דרך העיניים. תעזוב את זה, לך
לישון וזהו, אתה צריך כוחות למחר. חייב טלוויזיה, הוא אומר
בקול הצרוד, המעובה שלו (נעים לשמוע אותו. חד הורית סדיסטית
שכמותי), לא יכול להירדם בלי זה. טוב, תישן, אני אומרת לו, גם
אני הולכת לישון. איך שחר? הוא שואל. בסדר גמור, הוא ישן, אני
אומרת לו. אני חושבת שאתה חסר לו. גם הוא חסר לי, הוא אומר.
ולך? מה? אני שואלת אותו והקול שלו הולך ומתרחק. שאלתי אותך,
הוא אומר, שאלתי איך את מסתדרת, הוא גומר מהר את המשפט. בסדר
גמור, אני אומרת, ומכריחה את עצמי שלא לספר לו שנגמר המצבר.
בסדר גמור. אני הולכת לישון עכשיו. לילה טוב. לילה טוב, הוא
אומר לי וסוגר. אני חייבת לזכור מחר ללכת לכספומט. שיהיה לי
כסף למוניות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/10/01 18:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמא של שחר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה