היא רצתה לעוף כבר מאז שהיתה בת 5, כשאמא שלה שאלה אותה "תום
מה את רוצה ליום ההולדת?, היא תמיד הייתה עונה "לעוף" ואמא שלה
הייתה קונה לה אופני BMX חדשים במקום.
בגיל 11 היא עמדה בטיול השנתי בסוף הצוק וכמעט נפלה,מאז
בטיולים עד סוף היסודי היו שומרים עליה שלא תלך לבד, תמיד
התעקשו שאם ההורים שלה לא יכולים לבוא אז שהיא תלך ליד המחנכת
- איפה שכל המשועממים והחנונים היו הולכים כדי לשאול את
המדריכה שאלות.
היא סיימה יסודי בלי לעוף.
כשהגיעה לתיכון אף אחד לא הכיר אותה אבל ההורים שלה כדי שלא
תקפוץ היו משאירים אותה בבית הרבה אז לא היו לה הרבה חברות.
היא כבר לא אמרה לאמא שלה שהיא רוצה לעוף, הסתירה את זה במילים
שהיתה כותב ביומן שלה. ביום שבו אמא שלה קראה את היומן היא
החליטה סופית שהיא בורחת מהבית כדי לעוף. היא אספה בתיק את
היומן, חולצה, שרוול וקצת כסף שהצליחה לגנוב כשאמא שלה הייתה
להתקלח.
"אני זזה לבה"ס יום טוב ביי" היא צעקה לאמא שלה, וזאת ביקשה
שתחכה אבל תום כבר טרקה את הדלת מאחוריה. נעמדה שניה ואמרה ביי
לבית בשקט.
חודש לפני המקרה הייתה לכתה שלה טיול שנתי בהר הכרמל והם עשו
מסלול מאוד מסוכן עם שלושה מדריכים לכל כיתה, לא כולל
המלווים.היא רשמה לה בדף את המסלול והלכה לאוטובוס שמביא אותה
קרוב לשם.
כשירדה מהאוטובוס הנהג אמר לה "ילדה תיזהרי יש מופרעים
ברחובות" והיא רק לחשה " אני המופרעת" והסתובבה. היא הדליקה
סיגריה, היו לה מעט סיגריות אבל הפעם לשם שינוי זה לא הפריע
לה. בד"כ אם היו נשארות לה 6 סיגריות הייתה קונה קופסה חדשה.
היא החלה להקדם לעבר הרקיע, מטפסת עוד קצת נזהרת לא ליפול לפני
הזמן. החלום הכי גדול שלה היה לעוף והיום היא סוף סוף הולכת
לממש אותו, היא הרגישה כ"כ טוב לשם שינוי, הקלה.
כשהגיעה לפסגה נתנה לרוח לנשק אותה, היה ערב והיא לא רצתה לעוף
בחושך אז היא הלכה לישון. היה לה קצת קר בלילה והיא שכחה להביא
שמיכה "מטומטמת" היא סיננה בין שפתיה.
בבוקר השמש נשקה לה והיא התעוררה, מחייכת בפעם הראשונה חיוך
שלם שבא מהלב.
היא הייתה שלמה עם עצמה והחיוך, הוא רק היה סימן שמה שהיא
הולכת לעשות נכון, ואף אחד לא יכול להרוס לה. היא הדליקה
סיגריה וחיפשה בתיק אוכל. היו לה רק סוכריות פז.אז היא אכלה
וקמה. היה לה קר.
היא החליטה לקפוץ בצהרים היו לה שעתיים לבזבז אז היא התחילה
לקרוא את היומן שלה. וכשסיימה בדקה כמה פעמים כתבה את המילה
"לעוף". 273 פעמים. היא נדהמה, אפילו היא עצמה לא ידעה שהצורך
הזה שיש לה כל-כך חזק.
הזמן הגיע והיא נעמדה. היא עישנה את הסיגריה האחרונה שלה.
וכשזאת נגמרה כיבתה נשמה עמוק, וקפצה.
המצנח שלה נפתח בדיוק בזמן הנכון,היא התבוננה על העולם וסוף
סוף הרגישה אושר אמיתי ושלמות.
היא עפה סוף סוף.
"תום עפה!" היא צרחה וצחקה "אני עפה!". כשנחתה והרגלים שלה
נגעו באדמה היא ידעה שאף פעם לא הרגישה כל-כך טוב גם לא חשבה
שתרגיש כך שוב, אבל ברגע זה העובדה הזאת לא ממש הפריעה לה. שום
דבר לא היה יכול להרוס לה את הרגע.
מישהו רץ אליה "את בסדר?" הוא התנשף היא חייכה והנהנה ורק שאלה
אם יש לו סיגריה, היא רצתה וקיבלה, "יש, אבל אין לי אש". הוא
עדין התנשף אז לקח שאיפה ארוכה והזמין אותה לשבת ליד האוטו שלו
מפחד שהאוטו ייגנב או משהו.
הם ישבו בתוך האוטו ועישנו הוא לקח אותה לבית שלה והם החליפו
טלפונים. מאז פעם החודש הם צונחים ביחד ממטוס, ממצוקים, עושים
בנג'י כל הדברים שנותנים אדרנלין שתום הייתה צריכה בחייה.
והוא העניק לה אותם בכמויות.
עכשיו תום יכלה לעוף מתי שהיא רצתה.
והיא עפה. |