כשהוא אומר: "אסור להתבדח על זה"-
אני חוגרת חגורת ביטחון שתציל אותי מתאונה.
יש אנשים שמסרבים להבדיל אותי מכולם.
אולי רובם כאלה.

בתוככי המוח המשתדל שלי,
אני מספרת לך, איך כבר לא אכפת.
אתה ברור לי, אינך חידה וטיפה אחרונה של מסתורין
נוטפת לך מן המצח כשאתה אומר:
"אני צריך לחיות את הבפנים שלך".

הוא מדבר עם אישה אחת על ביניינים ונדל"ן
וכל שידוע לי על נדל"'ן זה כסף.

אם הייתי עשירה, הייתי בונה לך כלוב.
לא בשבילך או בשבילי. רק בונה לך כלוב מפואר ויפה,
שתשים בו את המתחשק, גם אם אלו נשים אחרות.
איך זה אי אפשר, שאחרי שנים בהם לימדת את עצמך
לסבול ולכבד אותי
תישאר נטוש על גג בניין, במרכזה של עיר זקנים.
להיות שם בשבילי,
אם תרצה או לא. כבול אליי.
איך, גם אחרי הגועל והביזה של נפשי,
ניצחת את שאריות הניצחון שהשארת לי.
פוחד בדיוק כמוני ואולי יותר.
רוצה אותך מדוכדך וסובל, לועגת לכאבך,
למראה נשים בתוך כלוב.

גם אם אשרוף ואעלה אותך באש,
אתה צרוב, כמו קעקוע, ברחם שלי
שלא זוכרת את שהמוח לא מפסיק.

אם הייתי רוצה,
הייתי משחררת את חגורת הבטיחות.
קופצת עם איש הנדל"ן, קפיצה של ראש
ואתה מביט בנו
ואין בך הנאה
רק שקט.
כמו לחיות בי מבפנים.