איך זה קרה? חודש, חודשיים שלושה, אני בסדר, בעננים, שומדבר לא
מפריע לי, אבל איך זה שאחרי כל כך הרבה זמן זה חוזר?! המצב
הבריאותי נראה לכם? זה מה שמחזיר אותי אחורה?

גועל בגרון.

אני שונאת את ההרגשה הזאת.
שונאת לשבת בחדר ולבהות בטלוויזיה מכובה, לחשוב למה זה חוזר.
אז אני כותבת. כן, אני אוהבת לכתוב אבל המצבים שמביאים אותי
לכתוב, אלה שבגללם אני כותבת, אותם אני שונאת, שונאת כל כך.

רחמים עצמיים.

שונאת רחמים עצמיים, מה יש לי לרחם על עצמי?
מרגישה מפונקת.
אבל עדיין בא לי לבכות, אז אני בוכה. 3 חודשים לא בכיתי, אז מה
זה אומר עכשיו? שרע לי? שטוב לי? חרא לי!

לבד.

אסור לי, אסור לי להישאר לבד יום שלם. זה מנתק אותי מהעולם ואז
אני מתחילה לחשוב ושאני מתחילה זה לא נגמר. אני יותר מידי זמן
לבד.
שונאת לחשוב.
תפסיקי לחשוב! תפסיקי לחשוב! תפסיקי לחשוב! את חושבת יותר
מידי.

עיניים נפתחות.

שוכבת במיטה.
כמה סיבובים נראה לכם שהמאוורר עושה בדקה?
למה זה קשור בכלל? את מי זה מעניין? ומה אני עושה פה? אחח אם
רק היה לי רישיון הייתי נוסעת מכאן לכמה ימים, לחשוב קצת,
לנקות את הראש.
אין לך רישיון, צאי מהסרט.

מתחברת למציאות.

מדברת לעצמי. כן, הרבה זמן כבר לא עשיתי את זה. ולמה זה חזר?
למה אין אוכל במקרר? ואיפה את שצריך אותך? למה שתהיי פה? מי
מכיר אותך כבר? את זוכרת אותי? עזבי, אין לי כוח בכלל להתחיל
לחשוב גם עלייך.

כוס תה.

מרגישה כמו אישה זקנה.

בוכה.

שוב זה חוזר.
מספיק צאי מהייאוש הילדותי שלך, תשיגי חיים. מה קרה לך נהיית
רגישה?! לא סבלנו מספיק בשנים האחרונות בגללך? דיי. קומי. קחי
את עצמך בידיים, שטפי פנים, תפסיקי לבכות!
אין לך על מה. מפונקת.

דממה.

סופסוף קצת שקט.
אבל לא. דקה,שתיים וזהו. עכשיו זה כבר יותר מידי.
רעש. לא סתם אומרים שהשקט הוא הרעש הכי גדול, אני מרגישה את זה
צורם לי באוזניים.

אוויר.
נושמת, וזה העיקר.
ומחר... מחר שלווה.