היה זה יום גשום, סוער, כבר עברו שלוש ועשרים שנה, אף אחד לא
בכה, לא מזילים דמעות אצלינו במשפחה, נולדנו למשפחה קשוחה,
אפילו פגעי איתני הטבע לא מה שיפחידו אותנו לא יעוררו שום
בהלה, אפילו המוות מתקבל אצלינו בהבנה, אלוהים נתן אלוהים לקח,
לא מעורר בנו פחד ואימה, רק משמעת, חוזק ועוצמה, רגשות
ממוסגרות בתוך תמונה, ואמונה, אני כבר לא מאמינה.
רק זעקת שבר אחת, אחת ויחידה, נישמעה מתוך הדממה "יהודה,
השמים בוכים, י ה ו ד ה"
מאז, מאותו היום אני כמעט בטוחה, כשהגשם בא, סוער בחוץ, אני
כבר לא מדלגת בשלוליות כמו ילדה, השמים בוכים אז גם אני בוכה,
עצוב לי בנשמה.
תאהבי אותי
הוא אומר ועוד ענן אפור כבד
מתקרב מצטרף מתחבר
ואני רוצה
רוצה, באמת רוצה
תאהבי אותי הוא מתחנחן
מרקד לי מול העיניים
מטפטף, מלטף מתחנן
מתעצבן
על המדרכה רוקע ורוטן
אני לא אישה של חורף אני אומרת
יש לי מספיק דמעות
דמעות לפרקים דמעות זלעפות
דמעות בחלומות
וברד של דאגות שנוחתות לי על הראש
ושלג שמזכיר לי נישכחות
קר לי בנשמה
בורידים בעצמות,
אני אישה של קיץ
זה רק גלי הים ששוטפים לי
את המחשבות המיותרות
הזריחות והשקיעות הנדושות
צובעים אותי בצבעי הקשת
ובאדום,
והחום
אני אוהבת להזיע את הלחות
ואפילו את הדביקות
גם את השרב אני מחבקת
באהבה
בכל הרצינות
אולי, אולי יבוא שוב יום
כשחורף יצליח לשטוף אצלי
את הכל, את הכל.
|