מה לעזאזל אני עושה בקובה? הוא שוב שאל את עצמו בחוסר אימון
גובל בכעס, אך סערת הריקודים שהשתוללה מולו והחום הכבד לא
הותירו לו מקום להרהר בדבר מעבר לשתי שניות. הוא הדליק לעצמו
סיגר שכבר הודלק בעבר והמשיך לחפש, מניע את צווארו השמן
באיטיות אנה ואנה. הבגדים היו צבעוניים, הכל זז מהר מעבר לאידי
החום השקופים שהעלו ערפילים דקים על משקפיו וגרמו להם להחליק
עד קצה אפו פעם אחר פעם, כך שלעיניו העייפות נראתה כל
הסיטואציה כתמונה אקספרסיוניסטית.

החום היה הרבה מעבר לבלתי נסבל, זה עשה אותו סביל איכשהו. הקרב
כמו הוכרע מראש, כולם היו אדומים ונושפים וכולם הזיעו כמו שבט
אבוריג'ינים שזה עתה שבו מצייד של אמצע יום שרבי.

גלי הים הקריבי התנפצו נרגשים על חומת העיר הלוהטת מחום, הבתים
הישנים והצבעוניים הוריקו את תכולת אנשיהם החוצה, כולם היו
ברחוב - החום היה כזה שלא ניתן היה להתחמק ממנו בבית, אנשים
צחקו צחוק מדבק, הרה אסון כמעט, הוואנה היתה במיטבה.

המוזיקה היתה שם. שישה מאסטרים, כולם מעוטרים בשפם מסוג כלשהו
נגנו לצד חומת הים. ארבעת הגיטריסטים היו לבושים בחליפות
שחורות תואמות, עם פפיון בוהק מעומלן ונעליים מבריקות ושני
המתופפים עם כפות הידיים המהירות, לבשו חולצות כחולות ארוכות
ומכנסי ערב כהים. הם לא נראו כאילו החום הכבד מפריע להם כהוא
זה, למעשה נראה היה שהחום העיף בהם מבט כשהגיע, הרים גבה
לוהטת, והחליט לא להתמודד איתם כלל.

'מוזיקה זה עסק רציני, לכן הם ככה לבושים' הוא שמע מישהו מסביר
למישהו אחר בספרדית שקטה תוך שהוא מנגב כמות מרשימה של אגלי
זעה מהמצח בגב ידו ומעביר אותה על מכנסיו.

משאיות-אוטובוסים עצומים, כל אחד נושא בתוכו כשלוש מאות בני
אדם עומדים צפופים, נסעו ברחוב המלקון - רחוב הטיילת, באיטיות,
נוטלים את מטענם הכבד ממקום חם מאוד למקום חם לא פחות. כל
האנשים באוטובוסים הפנו מבט שמאלה כאיש אחד, מביטים באוקיינוס
הכחלחל המוריק את מטען מימיו הצוננים אל החומה הלוהטת.

עיניו של רוברטו מצמצו לנוכח בוהק הרחוב הצבוע בריקודים, הוא
המשיך לחפש. היא אמרה לו שהיא תמצא אותו, הוא לא הבין איך זה
יתכן למצוא בכלל מישהו בין כל האנשים הפוסעים ללא הפוגה לאורך
הרחוב, עוברים מבלי משים ובמיומנות לצעדי ריקוד לצד להקת
הרחוב, וממשיכים ללכת כרגיל.

מישהי אחזה בזרועו במפתיע. 'סילוויה' היא לחשה לו, 'בוא אחרי'.
הוא השליך את הסיגר הבוער, דרך עליו בסנדליו הכבדים והלך אחריה
בצעדים מדודים ומבלי להסיר ממנה עין. בחורה בשנות השלושים
לחייה, מעט רזה מידי. 'הסיכוי היחיד שלי לצאת מהאי המחורבן
הזה' הוא חשב.