הוא התחיל לחפש את עצמו בגיל 12 בערך. הוא חיפש בכל הארונות,
מתחת למיטה, מאחורי האוזניים, ולא מצא, אז הוא ניסה שיטות
אחרות. בהתחלה הוא חיפש את עצמו בבירה, הוא אפילו לא חשב על זה
שחיפש משהו, וחוץ מזה, זה היה מקובל באירופה. אחרי זה הוא חיפש
את עצמו במשקאות קצת יותר חריפים. הוא חיפש את עצמו בסיגריות
ולא מצא את כלום, אבל מצא משהו שאהב לעשות, אז הוא החליט שלא
יזיק לחפש שם עוד קצת זמן. כשהוא חזר לארץ הוא גם חיפש את עצמו
בגראס ודברים קצת יותר כבדים.
בגיל 16 הוא היה במסיבה, ומישהי התחילה אתו. הוא חשב, למה לא,
היא יפה ועוד לא מצאתי את עצמי. אז הוא חיפש את עצמו עמוק עמוק
בתוכה, הוא נכנס אליה הכי עמוק שיכל ועדיין לא מצא כלום, חוץ
מסוג חדש של הנאה.
הוא לא הבין למה, באותה תקופה, ההורים כל כך כועסים. "למה הם
לא מבינים שאני מחפש את עצמי?" שאל את עצמו ואף אמר להם: "אני
כמו כל החברים". אבא היה צועק ואמא הייתה בוכה, אבל הוא המשיך
לחפש.
הוא חיפש את עצמו בבית הספר לתקופה קצרה, אבל לא מצא שם כלום
אז הוא החליט לא ללכת לשם יותר מדי.
מתישהו אנשים התחילו לדבר עליו, על זה שהוא לא לומד ומעשן סמים
והוא לא הבין איך הם לא מבינים. "מה הבעיה של העולם?" היה שואל
עצמו: "ולמה הם לא מחפשים?!". כולם חשבו שהוא מתוסכל אבל הוא
לא, הוא באמת לא. טוב לו ככה וזה יעבור לו כשהוא ימצא משהו,
זכר לעצמו בתוך כל זה. "אני לא מתוסבך, באמת שלא" היה כותב
ביומנים וסיפורים. היה שופך את עצמו על דפים ומנסה לפתור בתוכם
תרגילים, משוואות שיסבירו לו איפה לחפש. היה יושב על ספסלים
וחושב ומחשב מה זה אומר? למה אני לא יודע?
הוא המשיך לחפש את עצמו בבנות, סמים ואלכוהול ולא מצא, אבל זה
היה כיף אז הוא המשיך, אפילו אם זה גרם לו להרביץ לאבא שלו כמה
פעמים, ולהרגיש רע כשהוא יצא מזה.
פעם קרה שישב וחשב על ספסל בשכונה והבין מה הבעיה. הבעיה היא
שאין שאלה.
לקח לו קצת זמן עד שהוא הבין את הטעויות שלו, ואז הוא החליט
לוותר. "מאוחר מדי", היה אומר לכל מי ששאל מתי יתפוס את עצמו
בידיים. "אני לא יכול להשלים את כל הבגרויות, ואני לא אצליח
להפסיק לעשן, כולם חושבים שאני דפוק והם צודקים אז למה
להתאמץ?". הוא היה כבר כל כך אבוד בתוך כל ההנאות הרגעיות
שאפיינו את חייו והפכו אותו לבלתי מוערך, שוויתר על עצמו כמו
שאר העולם.
כשכולם חוץ ממנו וחבריו (חבורת הדפוקים) סיימו בית ספר עם
תעודת בגרות והתחילו לדבר על צבא, גם הוא עבר מיונים. אחרי
שיחה עם הפסיכולוג של הצבא החליטו שאין לו מקום שם. "אני לא
רציתי ללכת" היה אומר לאנשים. רק אני יודעת שהוא חשב שימצא את
עצמו שם, והצטער על שלא נתנו לו הזדמנות לחפש. ההזדמנויות לחפש
כבר הצטמצמו.
הוא פחד ממה שכולם חושבים, במיוחד מההורים, אז מצא עבודה ודירה
וניסה לחיות עם עצמו תקופת מה. פיטרו אותו מהעבודה הראשונה, גם
מהשנייה והשלישית, והוא כבר הפסיק לספור. "אני לא אהבתי לעבוד
שם", היה אומר לכולם.
עכשיו הוא שוב גר עם ההורים. סוף סוף הבין שהכעס שלהם לא בא
משנאה, אלה מהאהבה הכי עמוקה בעולם. אין לו עבודה, כל חבריו
בצבא, והוא בן 20. כל ערב הוא שותה ומעשן סמים עם אנשים מוזרים
ורק אני מאמינה שהוא יכול היה יותר. רק עכשיו הוא מבין את זה.
בטח מפחיד להיות יונתן.