העיניים שלך עצומות, אני מחכה שתפקחי אותן, שתחייכי ותאמרי
בקולך הצרוד, היי, אני כאן. ואז בודאי תרצי לדעת מה קרה ברגעים
שבהם היית ללא הכרה.
ואני, אבכה משמחה, כי חזרת אלי ואבכה כשאזכר שוב ושוב במה
שנלקח ממך, במשך הניתוח.
ואז תשלחי את היד לשם ותחייכי בעצבות וגם כשתצהירי כמה שאת
מתכוונת להיות חזקה ולהמשיך הלאה כאילו ששום דבר לא קרה, קולך
יהיה שלו ובטוח, כי שליטה זה לא דבר שאת מאבדת בקלות.
ואני שוב אבכה, כי זה מה שאני יודעת לעשות כשרע לי, ואת תבקשי
שאפסיק, כי דמעות לא מועילות ורק סוחפות אותנו לרגשנות יתר.
את תנסי להתרומם, כי הגוף החלש שלך משרה עלייך תחושה של חוסר
אונים. דמעות יבצבצו בעינייך ממאמץ, מכאב, אבל לא את תכנעי
לחולשה, לא את שתתני לדמעות לזלוג ולחשוף את הרגישות שמסתתרת
מאחורי תווי פנייך הנוקשות.
ואני אבכה ואתחנן בפנייך שתבכי, שתצרחי ושתפסיקי לקבור את רגעי
הכאב במגירה שנדרת שלעולם לא תפתחי.
ואז תזכירי לי, שאף פעם לא חיבקו וליטפו אותך בעדינות,
כשהזדקקת לאהבה שתגשר על רגעי עצבות. אז למה עכשיו, אחרי שעמלת
רבות להשתלט על הדמעות ולהצטייד בחסינות של פלדה שתגן עלייך
מכל העולם, למה עכשיו להשבר?.
ואז תביטי בי בעוינות ותשאלי את עצמך ותשאלי אותי איך ילדה
שהותר לה לבכות יכולה להבין?.
ואני ארצה לספר לך על השחרור שמעניקות הדמעות ולהזכיר לך שאני
כאן, אוהבת, רוצה לחבק וללטף, העיקר שתתחילי לבכות.
אבל אני בטח אשתוק, כי איך ילדה שנאסר עליה לבכות תוכל
להבין?.
ובאיזה שהו שלב פשוט נביט אחת בשניה בשתיקה ואז תבקשי שאחזור
לתל- אביב כי הילדים שלי צריכים אמא בבית. ואני אסע בחוסר רצון
ובדרך אחשוב על החברות המוזרה שנקשרה בין שתי הילדות שהיינו.