בטח שהוא מכיר את ההרגשה הזאת - אבל הוא לא מבין למה היא שואלת
אותו, בשיחתם הראשונה,  שאלות כל כך אינטימיות.
"אז אתה מכיר?" שואלת גלי מעברו השני של הקו.
"כן אני מכיר", הוא משיב לבסוף, מנסה להסתיר את עצבנותו.
היא פולטת אנחת רווחה והוא מתכווץ במיטתו. למה זה כל כך חשוב
לה לדעת, הוא רוצה לשאול אותה, אבל לא בטוח שזה צעד נבון. הוא
חושב שאולי מסתתרת איזה תובנה מדהימה מאחורי שאלתה ואינו רוצה
להישמע חשדן מידי, או פרימיטיבי שנלחץ משאלות גסות. דני כבר
הכין אותו לכך שגלי היא לא מסוג הבחורות שפוגשים כל יום. לחיות
עם גלי, אמר לו, זה כמו לחיות בתוך סרט - רק שרוב הזמן לא ברור
לך אם זה סרט טוב או רע.
"אבל למה את שואלת?, שתחשוב שהוא פרימיטיבי או סתם מרובע. הוא
רוצה תשובה.
"זה פשוט מאוד", היא אומרת בטון שהזכיר לו את המרצה לסטטיסטיקה
בחוג למדעי המדינה של אוניברסיטת  בר - אילן. הוא יכול  להרגיש
את עשן הסיגריה שלה מטייל להנאתו דרך קו הטלפון וחודר אל
ריאותיו הבריאות. הוא משתעל, מבקש את סליחתה ולוגם מים מהבקבוק
שמונח על השידה.
"זה פשוט מאוד", היא אומרת שוב בנימה משועשעת "כשאתה מת להשתין
ולא יוצא לך כלום, זה מראה על חוסר קואורדינציה בין המוח לגוף
שלך", הוא מביט בעצמו במראה ופולט צחקוק.
העיניים הכחולות שלו מביטות בו בתימהון והיד משתוקקת להניח את
השפופרת על כנה. הוא לא יעשה את זה. הוא חייב להמשיך בשיחה
ולסיים אותה יפה. היא אחותו של דני, ודני לעולם לא יסלח לו.
הוא שותק והיא פורצת בצחוק קולני.
היא מדמיינת את האודם המתפשט על לחייו וצחוקה מתגבר, מתנדנד,
משתחרר. גלים של צחוק משתכשכים בחוטי הטלפון ומרעידים את
השפופרת שבידו. הוא לא נכנע להם, האם היא לועגת לו? חושבת שהוא
מגוחך?. הוא לא מבחין בעונג השובה שבצחוקה, המבקש לשחרר ממנו
את המעצורים, את הכבדות.
אודם קל מתפשט על לחייו. עשיתי את הפדיחה שלי, היא צוחקת עלי,
הבינה מאוד מהר שאני טיפוס מרובע, הוא חושב בתסכול.
"דני אמר שאת מוזרה אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך", הוא אומר
ברוגז. הוא לא ייתן לה לעשות ממנו צחוק. כבר לא ממש אכפת לו
שהיא אחותו של הבוס. גלי ממשיכה לצחוק מתעלמת.
הוא רוצה לנתק את השיחה, אך תחושת ההשפלה שחש דורשת פיצוי.
עכשיו הוא ישפיל אותה, יגרום לה להרגיש מגוחכת. עליו רק למצוא
את רצף המילים הנכון, שיכילו עוקץ ואירוניה. הוא ישטוף אותה
במשפטים, בתיאורים קלילים מלאי חכמה וארס.  הוא הרי למד קצת
פסיכולוגיה ויש לו רשימה מפוארת של מונחים לא ברורים. היא עוד
תרגיש קטנה ותראה מי צוחק על מי.
אבל המילים סירבו לקלוח. ככל שהוא התאמץ לחפש אותן התגברה
תחושת ההשפלה. הוא אינו מכיר אותה ובטח לא את חולשותיה - אז על
מה יוכל לבוז לה?
צחוקה נרגע והיא שואל אם הוא עדיין איתה. הוא שותק, מביט במראה
ושואל את עצמו אם זהו זמן טוב לפרוש. "כן", הוא משיב לה כשהיא
שואלת בשנית.

"אני חושבת שכדאי שניפגש. עשית עלי רושם של אדם מאוד מעניין".
"אפילו שיש לי חוסר קואורדינציה בין הגוף למוח?" הרי לא דיבר
איתה בכלל. מאין נוצר בה הרושם שהוא מעניין, תוהה ומסכם לעצמו
שזהו עוד תעלול המבקש להעצים את מבוכתו.
"אתה עדיין בקטע הזה?"
"כן, אני מנסה להבין אותו".
"את מה?"
"את הקטע הזה"

רוני שכח אצלו את הוינסטון לייט שלו. הוא שולף סיגריה, משתעשע
איתה בשפתיו,לבסוף מדליק ומנסה לעשן. טעם מוזר מחלחל אל חלל
פיו והעשן המיוחל מסרב לחדור לריאותיו. הוא מבחין שהדליק את
הסיגריה הפוך ותסכולו גובר.
"אני כבר ממש אוהבת אותך, למרות שרוב הזמן אתה שותק".
הסיגריה נשמטת על בטנו החשופה. הוא מחניק את אנקת הכאב ושואל
אותה אם היא מכירה את המושג "שפיות". היא שוב צוחקת. הפעם הוא
מצטרף לצחוקה בצחוק הססני משלו. ככל שהיא צוחקת גובר צחוקו,
מתמזג עם צחוקה הפרוע.
"ועוד להאמין שדני אמר שאתה חסר חוש הומור. אלוהים, איזה טמבל
הבחור שהוא".
אני באמת חסר חוש הומור, הוא חושב לעצמו בלי שמץ מרירות. הצחוק
מרעיד את גופו ומשחרר את תחושת העלבון שחש קודם לכן. שנים שלא
צחק כך.
"אז אתה מכיר את ההרגשה הזאת, שבא לך להשתין ואתה לא מצליח?"
"כן, אבל למה חשוב לך כל כך לדעת אם יש לי קואורדינאציה בין
הגוף למוח?"
" האמת היא שזה לא ממש קשור ואני לא מבינה בענייני
הקואורדינאציות. לפני שהתקשרתי אלייך קראתי מאמר שנותן עצות
איך להתגבר על מבוכה שנוצרת בשיחה הראשונה. הם ממליצים לפתוח
בשאלה מטורפת שמעורערת סקרנות, שאלה שתעורר צחוק, כי עם הצחוק
קל להשתחרר מהמבוכה. כנראה שקצת הגזמתי, לא?"
הוא לא יכול היה להשיב לה במילים, אלא רק בצחוק מלא עונג,
משוחרר, סוחף. צחוק של אחד שמתחיל להתאהב