דאדלי שכב על מיטת הטיפולים, וניסה לחשוב כיצד להסביר לדר'
מקנזי את האירועים האחרונים שעברו עליו. "תתחיל בקטן", אמר
הפסיכיאטר, "תנסה לחשוב על נושאים שמרגיזים אותך בעצמך, וביחד
ננסה לרדת לשורש הבעיה".
"איך להתחיל ומאיפה", חשב דאדלי בייאוש.
"אני אנסה", הפטיר לבסוף. "יופי", חייך אליו דר' מקנזי במאור
פנים, תוך שהוא מלטף את חתולתו המנומרת.

"אתחיל אולי בהורים שלי", אמר דאדלי וחשב על פרויד והתסביך
האדיפאלי שלו.
"סוטה זקן שכמותו! ישו, בחיים לא הייתי מסוגל לחשוב על אמא שלי
כעל אובייקט מיני", חשב. אנגליה מבוגרת גרומה ומכוערת,
שמתייחסת אליו גם היום כאל תינוק מגודל.
משחר ינקותו, טרחה אימו לרדוף אחריו עם האוכל. את כל אהבתה
החונקת אפשר היה לראות כבר אז, בייחסה לאוכל. לא אכפת היה לה
שבנה יחידה נראה כמו טנק שרמן בזעיר אנפין, היא המשיכה לדחוס
בו מזון עד להתפקע. בלי לחשוב על הנזק המצטבר. העורקים הנאנקים
תחת עול הכולסטרול, הלב המתאמץ לספק דם להנעת הטנק המהלך, הגוף
הרופס שהיווה הנאה בלתי מבוטלת לבני כיתתו בשעורי ההתעמלות, או
סתם בהפסקות. החיצים הננעצים מתחת לעור, בעודו משמש מטרה מהלכת
ללעג ילדי בית הספר.
לא פלא שמצא נחמה במזון. ממשיך במעגל הקסמים השטני הזה, מאפשר
לכדור השלג להמשיך ולהתגלגל, להמשיך ולגדול.

משגילה לבסוף את יתרונות משמניו, רווח לו. לא היה ילד שהצליח
להחלץ מתחת לגופו הכבד. אף אחד לא יכול היה לו בהתאבקויות. מהר
מאד למד לפתח את תכונתו זו לממדים מפלצתיים. מילד שמן ונלעג,
הפך לבריון השכונתי בן-בלי-חת. אף אחד לא העז יותר לפנות אליו
בדברים, וחלקם השתדלו ללכת בדרכים עוקפות על מנת שלא לפגוש בו
בדרך אל בית הספר וממנו. תם עידן העלבונות הצורבים. עתה הגיע
זמנו להנחיל קצת כאב לסביבתו.

סביבו התגבשה קבוצה קטנה של נערים רעי לב, גיבורים בפני עצמם,
שבלעדי דאדלי לא העזו לפצות את פיהם, אך בחברותא נהנו תמיד
להתנפל על החלשים וחסרי הישע.
ועדיין שנא את עצמו. שנא את אימו הטורדנית, שנא את אביו הנפוח
מגאווה עצמית שאין בה כלום. ויותר מכל, שנא את בן דודו היתום
שהתגורר בביתם.

לכאורה לא הייתה לו סיבה לשנאה התהומית הזו. הארי היה תינוק
קטן כשאיבד את הוריו. בביתו של דאדלי דיברו רבות ורעות על
הוריו של הארי, גם בפניו של הארי. אדון וגברת דרסלי תעבו את
אביו של הארי, וריחמו על אימו, שהייתה לדעתם מטורפת ללא תקנה.
באופן שיטתי קיפחו את הארי לעומת דאדלי, החל במזון וכלה בשרוך
הנעל. עם זאת, דאדלי מצא עצמו לעיתים קרובות מקנא בחופש היחסי
שהיה להארי. לא הפיזי, כמובן, שהרי בן דודו נענש פעמים קרובות
ונכלא בחדרו הקטן שמתחת למדרגות. אלא שדאדלי ראה מהר מאד,
שרוחו החופשיה של הארי בלתי ניתנת לכליאה. ועל זאת קינא בו
מרות. בלי אימא חונקת, בלי אבא שלא נותן לסור ימין ושמאל
מהדרך, שהותוותה לו מינקותו.

דאדלי עדיין לא הצליח להודות בזאת בפני הוריו. אף בפני עצמו
התקשה להודות באמת המרה. לעולם לא יוכל לאהוב אישה, אחרי שנשלט
רוב ימי חייו על ידי אימו האהובה והשנואה כאחת. "הו אימא", חשב
דאדלי, "מה היית עושה, לו ידעת שאת היית ותהיי אהובתי היחידה".
כנראה שבכל זאת היה משהו בסוטה הזקן ההוא, פרויד. לעזאזל איתו.
וגם הפסיכיאטר הדפוק הזה, שהביא אותו למחשבות כאלה. רודף בצע
מחורבן. למה היה צריך בכלל להגיע לנושא הזה? מה טוב בזה? אם אי
פעם יוכל לחזור הביתה, איך לכל הרוחות יצליח להסביר להוריו,
שאינו מוצא בת זוג ראויה, כי הוא מעדיף בן זוג ראוי על פני כל
נקבה מצויה? "תראי מה עשית לי, אימא, מכשפה זקנה שכמוך. סירסת
אותי לגמרי!", בכה בליבו.

דר' מקנזי חייך שוב, וציין עד כמה דאדלי התקדם בשבועות
האחרונים. כיצד הצליח לפתוח את סגור ליבו ולרדת לשורש הבעיות.
כיצד למד לשתף את הדוקטור בחוויותיו, ועל ידי כך להבין בעצמו
היכן נקודות החולשה שעליהן כדאי לעבוד. "לעבד את החוויות", חזר
ואמר לו הפסיכיאטר מספר פעמים בעבר. "סוטה מתרומם", חשב דאדלי,
"היית אוכל את הכובע לו הייתי משתף אותך בכל חוויותיי!". הוא
היה חייב להפסיק לחשוב לכיוון הזה, מסוכן מדי. מכווץ המוחות
הזה יעלה מיד על זה שיש כאן "חוויה לא מעובדת". "קומוניסט
מסריח שכמותך, לא תצליח לשטוף לי את המוח עם השטויות האלה",
כעס על עצמו שהתחיל לחשוב במונחים הפלצניים האלה, "חוויה לא
מעובדת בתחת שלי!". הוא חייב להרגע. חייב. הדוקטור מתחיל לשלוח
אליו מבטים מוכרים עד לזרא. שיט, תיכף תגיע השאלה שתמיד מגיעה
עם המבטים האלה.

"על מה אתה חושב, דאדלי?"
"נסה לשתף אותי במה שמטריד אותך עכשיו. אל תתנגד למחשבות.
תזרום איתן"

"כבר אני משתף אותך, מנוול, בטוח. בשנייה שאני עושה את זה אתה
לוחץ על הכפתור הקטן שמתחת לשולחן המהגוני הכבד והמעוצב להפליא
שלך, ומשלח בי את החברים במדים הלבנים לעוד סיבוב בחדר של
החשמל."
ובקול רם אמר: "אני תוהה מה מקור הטינה שלי לבן דודי, והאם
למעשה חיקיתי את דפוסי התנהגות הורי, בשנאתי אליו".

"כל הכבוד לך, דאדלי! אתה רואה? התחלת לעלות על דרך המלך. יש
לך כבר את הכלים כדי להבין את המניעים מאחורי מעשיך. ההבנה היא
לפחות מחצית הדרך אל הפתרון! יש לך, כמובן עוד דרך ארוכה
לעשות. אין דברים, שנעשים כבמטה קסם בעולמנו."

"אל תגיד קסם", חשב בייאוש, "אל תגיד קסם."
"למה לא?", תהה הרופא.
דאדלי השתתק. הוא לא שם לב לכך שדיבר בקול רם. חרא. עכשיו
האשמאי הזקן לא יעזוב אותו עד שיצליח להבין מהיכן נבעו המילים
הללו.

"למה אתה חושב שיש בך התנגדות כל כך חזקה למילים חיוביות,
דאדלי?"
"אתה בחור מלא קסם. וכשתלמד לתעל את כוחותיך לאפיקים הנכונים,
קסמך יעלה עוד יותר"

"כן", פלט דאדלי: "חבל רק שבגילי המופלג אף אחד לא יקבל אותי
לבי"ס לקוסמות".
דר' מקנזי חייך: "המרירות שלך מובילה אותך לאמירות ציניות. נסה
לקבל את המשפט האחרון שלי ללא התנגדות. זו הייתה מחמאה,
בעצם".

דאדלי כבר היה עייף. היה עדיף לשבת בכלא, מאשר להיות מאושפז
במוסד המסריח הזה. בכלא לפחות היה לו זמן מוקצב. כמה כבר
מקבלים על תקיפת הורה מתעלל? אחרי שאביו היה משתחרר ממחלקת
השיקום בה שהה כעת, היה דאדלי מביע חרטה עמוקה. סליחתה של אימו
מובטחת לו. אביו לא היה פוצה פה כנגדו יותר. שליש על התנהגות
טובה. אולי איזה חנינה קטנה. והוא היה בחוץ.
"אי שפיות זמנית בתחת שלי", חשב: "אימא שלי, הדפוקה הזאת,
שחשבה להציל אותי מהכלא ותקעה אותי פה עם המתרומם הזה".

המתרומם ישב מאחורי שולחן הכתיבה המהודר, ושלח אליו חיוך
מעודד.
"אני אחזור על המשפט האחרון, ואתה תנסה להגיב אחרת, דאדלי, או
קיי?"
"אתה בחור מלא קסם, דאדלי, ובעתיד קסמך יעלה"

דאדלי נעמד על שתי רגליו, והתקרב אל השולחן.
"אין בי כל קסם. זאת הבעיה. אתה מבין? אין בי כל קסם!"
"רק הארי המסריח הזה היה קוסם. קוסם אמיתי. אתה לא מאמין לי,
נכון?"
"הארי היה מדבר עם נחשים. להארי היה מטאטא מרוץ, שהיה עף עליו
בפנימיה שלו. להארי יש תנשמת שמביאה לו את הדואר. ההורים של
הארי היו קוסמים. לכן ההורים שלי כל כך שנאו אותם. חסרי קסם
שכמותם. אומללים. הארי הוא כל מה שאני לא"
"דאדלי, חזור אל ספת הטיפולים!" ציווה הרופא.
"לא רוצה", גהר דאדלי מעל השולחן, "נמאס לי. תעזוב אותי כבר.
צא לי מהנשמה. אני יודע שאתה לא מאמין לי, אני יודע, אבל אל
תגיד לי שאני לא "משתף אותך" בחוויות. לעזאזל איתך! אל תלחץ על
הכפתור ההוא! אל תלחץ, מנוול. אני לא הוזה!"

שני האחים הגברתנים נכנסו בהחלטיות אל החדר. "בוא איתנו, אתה
צריך לנוח עכשיו", אמר אחד מהם בעדינות לדאדלי, בעוד שניהם
אוחזים בזרועותיו רחבות ההיקף. דאדלי נגרר איתם, מרוקן מכל
כוחותיו.

לאחר שנסגרה הדלת, הוציא דר' מקנזי ממחטה מכיסו וניגב בה את
מצחו המיוזע. "זה היה קרוב!" פלט אנחה מקרבו, מביט בחתולה
שרבצה לצידו. החתולה הנהנה לאות הסכמה, ואחר קפצה אל האח
הבוערת, תוך שהיא מעלה אש ירוקה לפני שנעלמה מן העין.