בדרך לשם, בין התחמקות משר-אופל אפשרי רכוב על מכונית ליסינג
אחד לאחיו, חשבתי כמה יפה יכול להראות החלק הזה של הארץ בעונה
הזאת של השנה. כמעט סתיו, אמצע ספטמבר, השמש מפיקה אור בהיר
ועדין יותר, כאילו חוזרת בה מחמת הזעם של שיא הקיץ, כמו שהכעס
או התקווה או העצימות הגבוהה של הנעורים מתחלפים בלב החומל או
באכזבה או באין האונות של גיל העמידה.
'40 דירות גן בבנימינה - הפרובנס של ישראל', דחק בי שלט לחשוב.
מצאתי את הראש שלי מהנהן עוד לפני שהספקתי למצות ולחשב את
מכלול האפשרויות המילוליות הצפונות בשלט הזה. זה איזור יפה
באמת, עצים וירוק וצוקים ומערות של אנשים מפעם - אתם יודעים,
הייתם שם, באיזה טיול מהעבודה, או שעוד תהיו.
כשהגעתי לשם צלצלתי בפעמון. הם כבר מכירים אותי, הם הלכו לקרוא
לו. הוא יצא בהילוך מהוסס וחיבק אותי, חלש ועם זקן של כמעט
חודש, לא רוצה להתגלח.  
"רוצה לשבת בחוץ?", "נראה לי שיותר נעים בחוץ "
"כן, כן, בטח"
"טוב אז בוא נלך לשם, איפה שיש צל"
"בוא"
"רוצה לשתות משהו קר? מהמכונה?" שאלתי, מוציא את הארנק שלי
ומחפש מטבעות.
"כן, אני רוצה"
"לעזאזל, אין לי כסף קטן". שוב שכחתי.
"אה, אה, אז לא נורא, לא נורא"
"לא, איזה קריזה", "גם אני צמא".
"לא, זה לא חשוב, זה לא חשוב"
הלכנו לכיוון הספסל, על הדשא, לא בשביל, גב לדלתות מביניהן הוא
יצא, וישבנו, פנים אל מול כותל של איזה חדר חשמל או משהו.
"איך אתה מרגיש?"
"בסדר, בסדר - ", מהנהן, מחייך במבוכה, משחק בזקן החודש שלו.
שם כבר חודש.
"אתה נראה קצת חלש, אתה בסדר?"
"כן, אני בסדר"
"אתה מרגיש יותר טוב?", "יותר טוב מאז, מהבית חולים - אתה
זוכר?"
"כן, יותר טוב"
"יופי", אמרתי לו. "זה יופי לשמוע"
"מה שעברתי, גיבוש לסיירת מטכ"ל, אני אומר לך"
שתקתי.
"אולי יותר טוב שלא היו מוצאים אותי"
"אל תדבר שטויות" ומחפש את המילים הנכונות, כמו תמיד, לעזאזל,
ורק כמעט מצליח, כמו תמיד, "אתה יודע כמה דאגנו?"
שתקנו דקה או שתיים ביחד. איך לדבר בלי לאלץ. הכל רק כמעט.
"הלכתי היום בבוקר ואמרתי שאני רוצה לדבר עם מישהו. דברתי
איתו. לא עם זה שהכרת. מישהו אחר. ספרתי הכל, הכל", "דברים
נוראים".
"מה שלא תספר, הם בטח שמעו דברים יותר גרועים"
"כן, חשבתי על זה, וחשבתי שאולי כדאי שאני אפתח הכל".
"סיפרתי להם דברים נוראים"
"אני שמח כל כך לשמוע את זה, אין לך מושג איך זה עושה אותי
מאושר".
"הרגשת הקלה אחר כך?", "יותר טוב?"
"כן, יותר טוב".
היום הזה, כמו להתל, היה יפה עד כאב. התכלת של השמיים, אף ענן,
איזה ציפור גדולה שלא הכרתי משתעשעת במפגן אווירונאוטיקה, הרוח
הלוחשת בעלי הצפצפה, היה דגדוג של דממה, משהו כמו ההס המנותק
שעורכים של סרטי טבע אוהבים להתחיל איתו יחידות רצף חדשות.    
                                                           
         
ישבנו על ספסל העץ - פנים אל כותל חדר חשמל או משהו - "ספסל של
האדם הקדמון", הוא קרא לזה, ואני צחקתי: "כן, של פלינסטונז
כזה"
"אבא עובר משהו, איך דאגתי לו. עכשיו הוא בסדר, אני שמח"
"כן", אמרתי, "היה לו נורא קשה בהתחלה אבל עכשיו הוא באמת יותר
טוב". והוא קם, חסר מנוחה.
"אתה רוצה לחזור? הספיק לך?"
"כן... כן"
קמתי והתחלנו ללכת חזרה, אני עם יד סביב כתפו.
"אני מרגיש כאילו אני בבית ספר", הוא אמר: "אולי אני אתעורר
פתאום ואגלה שהכל זה חלום"
"כן", צחקתי, "אמא תבוא להעיר אותך, ואתה תאחר, תמיד היית רץ
אחרי ההסעה, אתה זוכר?" מחזיק אותו חזק.
"כן", הוא חייך, החיוך המבויש שלו, הפשר של הכל.  
בכניסה התחבקנו שוב. אמרתי לו שישמור על עצמו ושלא ידאג מכלום.
הוא אמר שיהיה בסדר. היה לו מבט של "אל תעזוב אותי", או שאולי
רק דמיינתי את זה. עברה בי צמרמורת. הוא נכנס, אני הלכתי.
בדרך הביתה, דרך עיניים מטושטשות, ראיתי בבהירות פנטסטית שלושה
ילדים שטים על רפסודה מאולתרת בחוף דור, בחופש הגדול של 1984.