יושב עכשיו עם האדס,
במורד הדיונה בצד השקט.
מאחורינו שדירת החול כגבנון קדמוני,
אותה רק רוח תניע חרש,
גרגר גרגר.
נמשים שחורים מצטיירים על פניי,
גם על פני האדס, כהים מתפשטים,
באישוניו פטריות לוהבות, משתקפות, מאירות
ומעל מיתמר עשנן,
באר באר.
טעם המוות המפוחם מרובב על לשוני,
אויב נעלם, לא קיים בין קפלי המדבר.
הזיות סוס דוהר-אין-רוכב, חוצה סף מחשבתי,
הצמא ריקני בי,
בוער בוער.
הוא אומר לי - I love this Job ואני מרגיש שמנוני
כשנצרבת בי תמונת עמודי אש ועשן,
אני מקשיב להאדס, שפתאום בי נוגע
במבט מטורף
בעיניי היצר גובר.
---
אדם הלך לאי-שם, נאחז בעובדות שליקט -
כמה חיילים, מה התרופה, איך לפרק-להרכיב.
יש לכל פתרון
ונוהל
וסך
ותמורה,
"אני מודה לאל על כל יום כאן" הוא אומר
Oorah
אבל מה עושה אדם שנפרד משפיות -
הוא יושב בליל גשם שחור, על גב דיונה, עם אופק אחר,
יאוש אטום בו קופא מבטים זרים שהיו והלכו
ונותן להאדס איתו לדבר.
|
