"אני אוהב אותך" הוא אמר לה. "מה?" שאלה אותו."אני אוהב אותך."
היא לא הבינה. המילים האלה היו  כ"כ מוכרות ובכל זאת היא לא
הצליחה להבין מה המשמעות שלהן, והכי נורא שהיא פחדה שגם הוא לא
מבין.
היא לא ידעה מה להגיד לו. פחדה להודות באמת כי ידעה שהוא לא
באמת מתכוון, לא באופן שהיא חושבת בכל מקרה. פחדה להיכנס
לסיפור הזה, לאהוב מישהו שלא באמת אוהב אותה, גם אם הוא חושב
שכן.
כל הסיפור הזה היה מוזר, עד לרגע האחרון היא הכחישה כל רגש
אליו, פחדה שאם תגיד את זה בקול רם כבר לא תהיה לה שום דרך
לברוח מזה. לכן, שאמר לה, לקח לה כמה דקות לענות. "גם אני
אוהבת אותך".

הם היו זוג מושלם. צחקו ביחד, הסתובבו ביחד, נהנו ביחד.
מהזוגות האלה שיכולים לדבר שעות ובחיים לא ייגמרו להם נושאי
השיחה. ובכל זאת משהו תמיד הפריע. היא לא הצליחה לשים את האצבע
על זה, וגם הוא לא, אז שניהם התעלמו מזה, בתקווה שזה יעלם.
היא אהבה אותו, כ"כ אהבה אותו, אבל היא פחדה שהתחושה שהוא קורא
לה אהבה היא לא באמת אהבה, אלא חיבה בתחפושת.

הם יכלו לשבת ביחד שעות ולצחוק, כבר שנים שהיא לא הרגישה ככה
לגבי אף אחד. זה בדיוק מה שהפחיד אותה, היא כבר יודעת איך זה
יכול להיגמר, והיא כל כך מקווה שהפעם זה יהיה שונה. אבל משהו
עמוק בפנים אומר לה שגם הפעם זה לא ייגמר טוב, שהאושר הזה לא
יימשך הרבה זמן. היא כל הזמן מכינה את עצמה לרגע שהוא יגיד לה
שהוא התבלבל, שהוא טעה ושהוא מצטער. הם הרי תמיד מצטערים בסוף,
שזה כבר מאוחר מדי. היא חיכתה וחיכתה, וכשהרגע לא הגיע היא
התחילה לפחד. "למה הוא מחכה?" שאלה את עצמה "הוא לא אוהב אותי.
לא יכול להיות שהוא אוהב אותי, אז למה הוא לא אומר לי את זה
כבר?"

הצפייה ייסרה אותה. היא כבר חיכתה שהוא יגיד את זה רק כדי לדעת
שהרגע המקולל הזה מאחוריה. היא יכולה להתמודד עם שברון לב, היא
כבר מיומנת בזה, אבל היא לא יכולה לחיות עם החוסר ידיעה הזה.
היא כבר התחילה לחשוב שאולי משהו אצלה דפוק, שההגדרה שלה לאהבה
היא לא הגיונית, והרגשות האלה קיימים רק אצלה. להתמסר ככה
למישהו, לתת מעצמך עד הסוף, אלה דברים שהיא לא חשבה שמישהו
יעניק לה אי פעם.

גם הם כמו כל קשר טוב באמת התחילו מידידים, ולמרות כל החששות,
המעבר מידידים לחברים הלך לה בקלות. היא באופן מיידי הרגישה
הכי נוח בעולם איתו, נחושה לספר לו הכל, לעשות איתו הכל ולהיות
מאושרת באמת, איתו. אבל משהו הפריע.

אמון היה תמיד אחד הדברים הכי חשובים לה, היא הייתה תמימה,
אולי תמימה מדי ולכן האמינה בכל דבר ובכל אחד. היא ידעה שכמו
שהאמון שלה ניתן בקלות הוא גם נלקח בקלות, וברגע שבגדת בו, הוא
כבר לעולם לא יהיה כמו שהיה. אבל הפעם זה היה שונה, הוא לא נתן
לה אף סיבה לא להאמין בו, הוא בחיים לא שיקר לה או פגע בה וזה
מה שהפחיד אותה.

היא לא האמינה לו. לא משנה כמה היא ניסתה, היא לא הצליחה. שאמר
לה שהוא אוהב אותה היא הרגישה כאילו הוא לא יודע מה הוא אומר.
יותר מדי אנשים כבר אמרו את זה. כאילו אין למילים האלה שום
משקל, כאילו אפשר לזרוק אותן באוויר ולקוות שהן לא ייפלו. היא
ניסתה להאמין, רצתה בזה כמו שלא רצתה דבר מעודה אבל לא הצליחה.
האמון במילים האלה נעלם. כבר הפסיקה לקוות שמישהו אי פעם יאהב
אותה באמת.