מבוסס על סיפור אמיתי ותודה לשאקי שהיה הראשון שהאמין (:


התעוררתי.בבוקר. סתם ככה.
לא חושב שהיתה ממש סיבה, או שאולי היתה?
התארגנתי מהר וההורים שלי לקחו אותי לבית הספר, אבל לא ממש
רציתי ללכת באותו היום.
היה לנו איזה חרא על יום כיפור. אנא ערף. לא משהו מעניין
ביותר.
אז החלטתי להבריז. "מה כבר יכול לקרות אם אני אבריז שעה?"
חשבתי לעצמי בתמימותי.
טיילתי לי בעמק הרוחות.
אנשים צבעוניים חלפו מולי.
היה איזה אחד בספסל מול הבלוקבסטר שהציע לי שאכטה מהבאנג שלו.
משכתי בכתפיי לשלילה והמשכתי הלאה.
השעמום הצליף בי מדי פעם אבל בכל זאת לא רציתי ללכת לבצפר.

עברתי ליד מקדונלדס ונגעלתי מהריח של האנשים הקפיטליסטים שצצו
מידי פעם עם גלידה של איזו ארגנטינאית אחת בשקל תשעים.
ראיתי במין חלון קטן כזה איך מעבידים את הערבים המסכנים שבמטבח
מאחורה. קצת מזעזע.
המשכתי ללכת ואנשים התנגשו בי כל הזמן, כאילו לא ראו אותי.
"מופרעים" חשבתי לעצמי והמשכתי ללכת.

לבסוף פגשתי את שחר, אחד שאיתי בבצפר וגם מנגן איתי במגמה...
איש קצת תמוה הייתי אומר.
הפעלתי עליו לחץ חברתי להבריז, והוא אמר שההורים שלו באים איתו
לדבר הזה של היום כפרות.
"חננה" חשבתי לעצמי.
יכול להיות שפלטתי לו משהו כי הוא החמיץ את פניו לשלוש שניות
בערך
(1...2...3), ואז הוא אמר שהוא יסנג'ר את ההורים שלו להביא לו
כסף לאכול ואז נלך.
הסכמתי איתו וקבענו לעוד חצי שעה בגן הסוס.
נפרדנו לשלום בנשיקה עסיסית וחיבוק נועז. (סתםםםםם נראה לכם?
אנחנו דוסים, שכחתם?)
בדרך לגן ההוא לא ממש הייתי על הקרקע.
חשבתי לעצמי למה קוראים למקום גן הסוס אם אין בו סוס?
זה כמו שיש את גן הפעמון אבל לא יהיה בו פעמון? אז מה הטעם?
ומה הטעם בכלל בחיים?
(וואו אני מזיין ת'שכל).

אז הגעתי לגן שנקרא סוס ואין בו בכלל סוס והלב אמר לי שזה לא
אתי שאני משתף פעולה עם גן הסוס הזה שבכלל צריך לקרוא לו גן
השקר כי הוא שיקרי.

נרדמתי על ספסל כמו הומלס, כדי להעביר את השיעמום שעדיין הצליף
בי מדי פעם והזכיר לי להסתכל בשעון לראות האם הגיעה השעה
המיוחלת, אבל השעון כמעט ונעצר.
התחלתי לחלום על הודו וכל מיני אנשים הזויים שפגשתי שם ופה.
ואני רק זוכר שראיתי את מיקי מאוס בבית כנסת מחזיק תרנגול של
כפרות... משו הזוי אחושקשוקה.
פתאום נכנסו לחלום שתי בחורות ממשמר המפרץ אבל במקום כוסיות
בלונדיניות מטומטמות הן התחילו לדבר על מתמטיקה ומוזיקה
איכותית וספרות ונושאים תרבותיים.

התעוררתי מחלום מתוק ומיוחל ולפתע גיליתי שישנתי רק 4 דקות
בערך.
ואז הגיע לו החננה המסופר שלנו עם הכסף ביד וחיוך של מיליון
(או שקל?) דולר.
בדרך הוא סיפר לי כמה דברים מוזרים על ההורים והמשפחה שלו,
והאמת, הוא לא הפסיק לדבר ואני לא בדיוק הקשבתי לו. רק הנהנתי
בראשי מדי פעם להראות תגובה שלא יחשוד שאני שם עליו זין.
פתאום הוא צעק "אההההההה! יש לי זין על הכתף" והרגשתי איך
נהייתי אדום מרגע לרגע ואיך החשיפה הייתה כה משפילה ועוד
בפרהסיה!
אחרי כמה דקות בן הוא כמעט הוא פרץ בבכי הוא הבין שהזין היה רק
מטאפורה. מסכן הילד. לא מבין צחוקים.

מצאנו את עצמנו, שני אשכנזים אסלים עומדים בחנות פלאפל נדחפים
מכל עבר ע"י אנשים עירוניים וחילונים שממהרים כאילו אין מחר.
הרגשתי שאני בת"א.
אחרי שכל ההמולה זרמה לכיוון פתח היציאה ראה אותנו המוכר
העיראקי והתפנה אלינו בגישה מאוד אדיבה
המוכר:"מה אתם רוצים?"
החננה:"חצי מנה בלאפה ו....מה רצית שקד?"
המוכר: "יאללה יאללה אין לי את כל הזמן שבעולם. חומוס צ'יפס
סלט?"
החננה: "טוב הוא יקח מנה בלאפה."
המוכר: "מה אתה מסנג'ר אותו הא?הולך על כל הקופה...יפה יפה.
חומוס צ'יפס סלט?"

יצאנו מהפלאפליה, האמת די מזועזעים, אבל תאוות הרעב משכה אותנו
יותר.
חזרנו לגן הסוס וראינו כמה קובנים אנרכיסטים עוקרים את הסוס
שבגן וגונבים אותו.
יום למחרת ראיתי בחדשות שהסוס הזה הוא בכלל סוס טרויאני שבתוכו
היו ערבים והם חיכו לרגע הנכון. כנראה הם נרדמו כי הסוס שהיה
בגן הסוס עמד שם די הרבה זמן, אבל זה שייך לסיפור אחר.
התיישבנו על ספסל שבגן הספסל (עכשיו קוראים לו גן הספסל כי יש
שם רק ספסל).

בדיוק ברגע שקצה התחת שלי קיבל קצת נחת ראיתי את אותה הכוסית
הבלונדינית המשכילה קוראת לי.
אז כמובן שניגשתי.

חיכיתי לאיזה קול סקסי וחושני של כל אישה בלונדינית סקסית
משכילה אבל במקום זה כל מה ששמעתי היה צלילי דולפינים.
אחרי כמה צלילים היא חייכה אלי, ואני, שעוד ניסיתי לעכל מה
שהיא ניסתה לומר לי, הנהנתי בראשי ואמרתי "אהא" והסתכלתי עמוק
עמוק לתוך שדיה, אהההה אופס. התכוונתי עיניה.

קראתי לחננה שכולו התלכלך מהעודף של החומוס שהעיראקי מהפלאפליה
שם לנו באשתנור והוא בא בריצה.
לחשתי לו אם אולי הוא מבין או יודע לתרגם קולות של דולפינים
ולהפתעתי הלא מרובה הוא הנהן בחיוב.
כך עמדנו כ-15 דקות בשיחה מפה לאוזן.
היא רצתה שנעזור לה לגלות איזו חידה מטופשת של בלונדיניות
יענו-משכילות.
היא גרמה לי לחוות תעתוע חושים. שיכרה אותי בבלונדיניותה
ובמתמטיקה כושלת.
דיבורים על הארי פוטר, לוח הכפל, ושירי מימון לא מעידים על
חוכמה כלל וכלל.

פתרתי לה את החידה ואז הייתה שאלה שפשוט ברחה מפי לפני שהספקתי
לחשוב עליה:
"תגידי את מחלם במקרה?" שאלתי, והחננה שלידי, שהיה לפחות יותר
משכיל מפראייר פער את פיו בתדהמה.

היא ענתה בשפת הדולפינים שהיא בכלל משוודיה ושפתאום נהיה שם חם
אז הם החליטו לבוא ארצה... נו טוב.
"חלםשוודיהישראל, הכל אותו דבר" חשבתי לעצמי וחייכתי אליה חיוך
דבילי שכזה, שקורה רק עם ילדים קטנים או עם בלונדיניות
מטומטמות שחושפות את כל שפען הנרחב (ולא בידע כלל עולמי).

גיליתי שלשוודית הכוסית קוראים אולגה ולשניה שלא דיברה קוראים
מחלף, כי היא כוסית חלופית.
התברר שהיא שרה באחת ההופעות שלנו איזה שיר להדגמה "איך פרחות
שרות ואילו שירים הן אוהבות".
היא שרה את אחד מהשירים של הבלונדיניות.
ממש לעשות עליהן עבודת מחקר.
לבסוף כמו מטומטם, ודי בשוק מהשפע הנרחב של שתיהן, המילים יצאו
לי מהתחת ומבוכה נוצרה בין כולנו עד שהסתכלתי בשעון וראיתי
שהגיע הזמן ללכת לכפר על מעשיי ומעללותיי.
נפרדנו מהן בשלום ביישני וצעדנו לעבר הבצפר.
בדרך פגשנו עוד כוסיות שוודיות שהציעו לנו מסאז' אבל אמרנו
שאנחנו ממהרים.

אחרי הכל, לא כדאי לעצבן את אבא.