קראו לה דונה. היא הייתה ישראלית, אך הוריה קראו לה כך בתקווה
שתצליח לפצוח בקריירה משגשגת בחו"ל ואולי לקנות גם איזה בית או
שניים. "אחד להשכיר כמובן" מיהר האב (עליו השלום) לומר.
היא הסתכלה בשעון וכבר היה מאוחר. הרדיו לא קלט טוב את הערוץ
אבל הצליחו לשמוע. היא שכבה במיטה והקשיבה לחדשות של שתיים
עשרה בלילה. כל מיני קשקושים רגילים על המצב במזרח התיכון
ושערוריות בממשל. דיברו גם על נץ נדיר שכנפיו נפצעו וספק אם
יוכל לחזור ולעוף.
היא חיכתה לתחזית. החזאי צפה - משקעים במרכז הארץ.
כבר מזמן שישבו לה דברים על הלב וכמו דמעות מלוחות החל הגשם
לרדת. היא התקשתה להירדם למרות שידעה שמחר היא צריכה לקום
מוקדם. סדר יומה היה עמוס ומייגע, שכן, במשך החמש שנים
האחרונות הוא לא השתנה. היא קמה בבוקר, שעתיים לפני שהייתה
באמת צריכה לקום ונעמדה מול המראה עם ערכת האיפור האחרונה
שקנתה, מנסה להסתיר את המשקעים שהצטברו לה מתחת לעיניים.
כשסיימה, הייתה מסתכלת בחוסר שביעות רצון על התוצר ומחייכת
חיוך עקום. היא הייתה לובשת את הבגדים שהכינה לעצמה לילה לפני
(כיוון שבחירת הבגדים הינו פולחן בפני עצמו), פונה לקומקום שזה
עתה סיים לשרוק ומוזגת לכוס את המים הרותחים כמעט עד סוף הכוס,
מוסיפה שתיים וחצי כפיות של קפה עלית, חצי כפית סוכר וקצת חלב
במקום שנשאר בכוס. "קפה של נהגי משאיות יתאים לבוקר שכזה" כך
נהגה לומר, לחתול שלה כמובן. היא שתתה למרות שהיה לה מר. היא
ירדה במדרגות במהירות כדי לא לאחר למשמרת בוקר אבל תמיד חזרה
בערב. כדרך קבע הייתה רואה מהבית של משפחת וייס את הבלונדינית
השופעת יוצאת בשקט מהדלת כשמר וייס מיוזע במקצת מסתכל לכל עבר
שחלילה אף אחד לא יראה. הבעיה אצל מר וייס הייתה שהוא אף פעם
לא באמת רצה שאף אחד לא יראה ובגלל זה, כל יום שהייתה דונה
עוברת הוא היה מתפלל שזהו היום שבו היא תדפוק על דלתה של גברת
וייס ותספר לה את החדשות המרות. הנישואים של הזוג וייס מתנהלים
כך כבר מאז ומעולם, שכן, הם חותנו בגיל שבע-עשרה. "תראי...
גברת קדישמן, אני משדך את ביתך עם בחור משכיל ממשפחה טובה"
משפחת וייסמנוביץ' הייתה ידועה בקהילה הדתית ההדוקה.
שלושה מפגשי הכרות וחתונה דתית מסורתית. החיים הדתיים לא
התאימו במיוחד לזוג וייסמנוביץ' והם מצאו עצמם ברחוב "הפשרה"
בתל אביב פוצחים בחיים חדשים. בערך. מנותקים ממשפחותיהם, כשעל
דלתם מתנוסס השלט "כאן גרים באושר - משפחת וייס". אושר? רק
מילה על השלט.
גברת וייס הייתה אחות בבית החולים. היא הייתה לוקחת תמיד את
משמרת הלילה שמסתיימת בשמונה בבוקר והייתה צועדת חזרה לביתה
ברגל. "זה ממריץ את הדם בגוף" הייתה אומרת לבלונדינית השופעת
שפגשה מדי בוקר בלובי הבניין.
אמנם היו לה משקפיים, עם מספר לא בדיוק קטן. אבל היא לא הייתה
עיוורת. היא התרגלה.
לבלונדינית השופעת היו חלומות שמר וייס דאג כמובן, לטפח. הוא
הבטיח לה, שבקרוב הוא יתגרש מגברת וייס ויחד הם יטוסו לאמריקה.
"שם... שם יותר טוב" הוא אמר.
היא בכלל לא אהבה את מר וייס. הוא היה גבר קרח, בעל כרס שטיפח
במשך שנים לא מעטות ואופי מריר. אבל הוא הבטיח.
דונה חזרה הביתה מוקדם מהרגיל. פיטורים כוללים. החברה פשטה את
הרגל. יש פיצויים.
כשעלתה במדרגות ראתה את גברת וייס יורדת עם מזוודה גדולה נגררת
מאחוריה. הבלונדינית השופעת השכירה דירה בבניין. דונה התחשבה
בה בתשלומי השכירות - "דירה אחת להשכיר" אמר האב (עליו השלום).
לא חו"ל אבל גם תל אביב זה בסדר.
מר וייס טס לאמריקה. שם יותר טוב.
היא הסתכלה בשעון וכבר היה מאוחר. הרדיו לא קלט טוב את הערוץ
אבל הצליחו לשמוע. היא שכבה במיטה והקשיבה לחדשות של שתיים
עשרה בלילה. כל מיני קשקושים רגילים על המצב במזרח התיכון
ושערוריות בממשל. דיברו גם על הנץ הנדיר שהתחיל ללמוד מחדש
לעוף למרות שנשארו לו צלקות מהפציעה.
היא חיכתה לתחזית. החזאי צפה - בהיר במרכז הארץ.