אני לא אשכח את אותו לילה שנשארנו ערים עד הבוקר, לחגוג את יום
הולדתה של קוצ'ה. היינו רק מונג, קוצ'ה ואני. כל הלילה דיברנו
ועשינו שטויות בדיוק כמו חמש שנים קודם כשעוד היינו הולכים אל
מונג הביתה, עוד לפני שעברנו כולנו לדירה בתל אביב. הדברים
היחידים שהיו שונים הפעם, היו מונג שהפך להיות קצת יותר ציני
והעובדה שאכלנו רק אגוזים במקום עוגת התמרים שתמיד, אבל תמיד,
אמא של מונג היתה מכינה. אז היינו חושבים מה יהיה כשנהיה
גדולים. האם עדיין נישאר החברים הכי טובים. האם עדיין ניפגש.
האם עדיין אמא של מונג תכין את עוגת התמרים שלה.

בערך בארבע לפנות בוקר באותו לילה, קוצ'ה החליטה שהיא תלך
לדראגסטור שהיה ממש מול הבניין בו גרנו. המחירים שם היו
מופקעים אבל אמרנו לעצמנו שזה בסדר, כי זה יום ההולדת של קוצ'ה
וחוץ מזה, רק תמרים היו חסרים לנו כדי להכין את העוגה שרצינו
פתאום.
כשקוצ'ה הלכה לקנות את התמרים חיכינו מונג ואני במרפסת
הקטנטונת שהיתה לנו בדירה ושהשקיפה לרחוב. רק ישבנו וחיכינו.
ראינו את קוצ'ה עושה את דרכה לדראגסטור. אז הכל קרה מהר מאוד.
קוצ'ה ניגשה לחצות את הכביש שמפריד בין הבניין שלנו לבין
הדראגסטור. קוצ'ה הניחה רק רגל אחת על הכביש, וכבר הבחנו מונג
ואני במכונית שנוסעת מהר מאוד ומתקרבת לכיוונה. מונג התחיל
לצעוק לקוצ'ה אבל היא המשיכה ללכת. אני בקושי יכולתי לחשוב.
הדבר הבא שקרה היה שבעל הדראגסטור יצא החוצה, צעק משהו והתקשר
למגן דוד אדום. אני ומונג רק נשארנו קפואים במקום. אפילו לא
בכינו.

כשחברים טובים מאבדים מישהו שקרוב אל שניהם, זה בדרך כלל מקרב
אותם. אותי ואת מונג זה רק הרחיק. קצת אחרי המקרה הוא עבר לבאר
שבע והלך לעבוד כמוכר באיזה דראגסטור במרכז העיר.
אחרי הרבה שנים פגשתי את מונג כשהיה במקרה בתל אביב. דיברנו
קצת ונזכרנו באותו לילה שהיה זכור לשנינו טוב מאוד. מונג הסביר
לי שבאותו בוקר לפני המקרה הוא היה בדראגסטור והתלבט אם לקנות
תמרים או אגוזים. הוא קנה אגוזים.

הרבה פעמים אנשים מטרידים את עצמם בשאלה אם.
אין אם.
אם היה אם, היו יותר מידי סתירות בעולם.
רק מעצם המחשבה על כך נוצרה סתירה.