"רדיו בלה בלה הוא ניסיון להמחיש מציאות מנוכרת בה חי א.
וקסמן (גיבור הסיפור). וקסמן נחשף לשטף נחדשות בתקשורת
המעבירות בו תחושה של פחד, אלימות, ותחושה של - אין עם מי לדבר
- . כל זה, על רקע תהיות על מושג האהבה, שהולך ונחלש עם הזמן,
ומאבד מערכו.
תחנת הרדיו הפיראטית רדיו בלה בלה מנוהלת על ידי וקסמן. חולה
נפש המפוצל לארבע דמויות:
פרדי - ספקן, דכאוני.
הפי - ציני, בעל לשון חדה.
שץ - אנרכיסט, לא מאמין באהבה.
ליזה - האישה שבו, מאמינה באהבה.
דרך ארבע דמויות אלו אנו מנסים לגעת בשאלה העדינה והמורכבת: מה
כדאי להיות על רקע המציאות המוזכרת...
- אין לנו תשובה".

  החברים של נטשה, רדיו בלה בלה

התעוררתי לצליל נקישת עצמות מכיוון המטבח שלי. חשבתי לעצמי
שבדרך כלל אין במטבח שלי עצמות, בטח שלא נוקשות, אז כנראה יש
משהו חריג בנוף השלוש לפנות בוקר הזה. לא היה לי מחבט בייסבול,
כי אני לא משחקת בייסבול, ולא גרה בסרט אמריקאי. כמחאה, תפסתי
את המספריים החלודות הראשונות שמצאתי, ויצאתי להלחם בחושך.
כשהדלקתי את האור ישב שם גבר מזוקן, עם שיער מדובלל חום כהה.
בהתחלה שקלתי להכנס לפאניקה, אבל הוא היה כל כך מובס ועייף
שהוא היה סכנה בערך כמו חומוס מקולקל. הוא שיחק עם כוס מים,
העביר אותה מיד ליד, כששקשוק עצמותיו יחד עם הכוס יצרו נעימה
חולנית משהו. השולחן שלי היה מכוסה דם, הוא דימם מידיו, כשלצד
כל יד שכב מסמר גדול וחלוד.
כחכחתי בגרוני. הוא הרים מבטו ולרגע נדמה שחייך. "אדוני?",
שאלתי בשלווה, "מה אתה עושה כאן?, אתה בסדר?". הרהרתי באותה
שנייה שזר מדמם ועייף באמצע המטבח שלי חייב לרמוז לי שמשהו לא
בסדר, אבל השאלה הייתה כבר בחלל האויר אז שיהיה. "הכל בסדר..
תודה ששאלת".
"אממ... זר מוחלט שמדמם על השולחן שלי במטבח, איך הגעת לכאן?
מי אתה?"
"את לא מזהה אותי?", הוא שאל בקול חלש והושיט ידיו קדימה. "אני
דווקא דמות די מוכרת. נו קדימה, נולדת  1986 שנים אחרי, פחות 3
ימים". קולו התעודד קצת והוא חייך קלושות.
"האדם היחיד שנולד בזמן שציינת היה ישו. ואני עבדתי פעם במוסד
שמישהו חשב שהוא ישו. ובאמת, אחרי התרופות הוא התאזן. אז...
אתה רוצה להגיד לי שאתה ישו?"
"בכבודו ובעצמו. הייתי מביא את הצלב, אבל אני כבר בפיזיותרפיה
בגלל הכובד של הדבר הזה".
"אז אתה ישו? ישו הצלוב? מה אתה עושה כאן?"
"נהייתי בודד קצת. Needed the company"
"ואוו, ודווקא אלי באת?"
"כן, את כבר רגילה לכלמיני טיפוסים שונים ומשונים נוחתים לך
בחיים. די הימרתי על זה שלא תתנגדי". חייכתי אליו והוא חייך
בחזרה.
"ג'יזס, אילו הייתי נוצרייה זה היה יכול להיות רגע משנה חיים.
אבל אני כופרת ארורה עוכרת ישראל אז זה לא כזה ביגי. רוצה משהו
לשתות?".
"לא, אני לא יכול לשתות ולאכול. זה קטע כזה של, נו, את יודעת,
צלובים... אבל חוץ מזה יש אחלה תנאים, ביטוח בריאות
ועניינים".
"אה, וואלה, זה נחמד".
"כן, נחמד.  אז שמעתי בזמן האחרון את קצת מבולבלת".
"אני ממש ג'ואן מארקדיה. מה יש לכל האנשים שאני פוגשת בזמן
האחרון לשפר את חיי? לגבי מה אני מבולבלת בדיוק?".
"לא לשפר, האמת שבאתי בשביל שיחה טובה. ואת מבולבלת לגבי
העולם, את יודעת, כרגיל. יש לך בחילה מבני אדם מצד אחד כי הם
יצורים כפויי טובה שביסודם רעים. מצד שני, את כולך הקרבה
ואמונה בטוב שבבני אדם, ואת לא מבינה לאן הבחורה הזאת נעלמה.
אני צודק בנתיים?". עיקמתי את האף ונאנחתי.
"ואי, אני לא בנויה לשיחות האלו באמצע הלילה. אי אפשר לדבר על
יום כיפור או על קריסמס או משהו?".
"אוקי, אבל זה כי אני צודק?"
"נו מה אתה חושב..."
"אני חושב שכן. אני יודע שכן. מה את חושבת? אילו מן הבחורות
צודקת? זאת שחושבת שחרא בעולם ושחיה לה בבועה קטנה וחרדה, או
זאת שמלאה באור ואמונה באנשים ובטוחה שהיא הולכת לעשות את
העולם אה בטר פלייס?".
התיישבתי. שוב, במחשבות הרות הגורל שתקפו אותי בתקופה האחרונה,
חשתי בחילה.
"באסה, הא? מכריחים אותך להתמודד עם שאלות כאלו עוד לפני גיל
20. ועוד עם כל התערובת ג'יפה שיש לך מהעבר שלך ומההווה שלך.
קשה לחיות בבאר שבע הא? הרבה ערסים ואנשים רעים. הם בכל מקום
את יודעת".
"ערסים? ג'יזס קרייסט יודע מה זה ערסים?".
"נו, ומי את חושבת שצלב אותי? אנשים שמבינים מהחיים שלהם? הם
היו, כמו עכשיו, אנשים שמשתמשים במילה כבוד כפלטפורמה לאגרסיות
שלהם. עצוב, אבל נכון. הם קיימים, ומתרבים. בגלל זה יש לאנשים
בעיה עם הדת, אנשים טיפשים ואלימים צורכים אותה כמו אופיום
להמונים. החלק האינטלגנטי והחרד נגעל מזה. אגב, אם כבר ערסים,
שמעי בדיחה - איזה מישהו שואל ערס תגיד, מה השעה? אז הערס עונה
לו - למי קראת בן זונה?" הוא גיחך ונשען לאחור.
"הם בכל מקום? נדמה שאנשים רעים הם רק כאן. בפריפרייה. אולי זה
נכון מה שאומרים על המקום הזה".
"זה תמיד נכון. הכללות, עם כל הפוליטיקלי קורקט של היום, הן
בדרך כלל נכונות. את יכולה להגיד שלא, את יכולה לשחק אותה נורא
ליברלית ופתוחה, אבל בליבך את יודעת שזה נכון. שלא תכניסי אדם
מסויים לסף דלתך. שריבוי האנשים הטיפשים והמרושעים סובב סביב
איזור או אוכלוסיה. כי זאת דרך חינוך. דרך חיים. אנשים סתם
גורמים לך להרגיש רדודה ומתנשאת כשאת מכלילה... אבל ברור
שהכללות זה נכון. לא תמיד מדוייק, אבל נכון. זה נכון "כל מה
שאומרים". ככה זה".
"זה חונק. נדמה שאין יותר לאן לברוח. נדמה שיש אנשים רעים בכל
פינה, בכל דרך, בכל ידיעה בחדשות ובכל רחוב".
"ספרי לי על זה".
"איתך זה בכלל בהגזמה. פשוט לקחת על עצמך את חטאי האנושות כולה
ונצלבת עליהם".
"כן, בחרתי את הדרך הקלה".
"מה ז"א הדרך הקלה? הרגו אותך!".
"אבל זה היה עדיף מלהשתגע על כמה שהאנושות מזעזעת. רדיו בלה
בלה מכירה? הוא משתגע שם והופך לארבע דמויות כדי להתמודד. אני
בחרתי במוות. תכלס אני לא מתחרט. לפחות עשיתי קצת טוב בדרך
לעוד אנשים כמוני. לא החזיק הרבה זמן הבנתי, השתבש אחרי כמה
שנים".
"אז מה לגבי?"
"לך פשוט קשה. אין לי מה להגיד לך, את תמצאי את הדרך שלך. גם
לברוח, במקרה הזה, זה להתמודד. לקחת את האנשים הטובים שאת
אוהבת ולהעניק להם חיים טובים יותר. גם לבחור להשאר ולתקן זה
להתמודד... כי אם היעוד שלך, הגורל שחרוט אצלך בלב - ולא משנה
כמה צלקות הצטברו על הלב שלך או כמה תנסי להסתיר את הגורל
החרוט הזה - אז זה מה שיהיה, ואת תשני אנשים, ואת תחנכי ותעשי
ותהיי.
אף אחד לא ישפוט אותך. האנשים הרעים שמנצחים, את יודעת, רשע
וטוב לו, דפקו לך את המוח לגמרי. מזל שאת לא עושה סמים, אחרת
היית לגמרי קוקו". ג'יזס קרייסט צחקק ולפת בחוזקה בכוס, כמנסה
לדחוף את הנוזלים החוצה.
"אבל... אני לא יודעת אם אפשר לשנות אנשים".
"אי אפשר לשנות אנשים, זאת פיקציה מוחלטת. מי שרשע - רשע. מי
שלא - פשוט משדרג קודים מוסריים, כי הם כבר בתוכו. את אולי
יכולה לשנות ילדים רכים, לפני שהם הופכים למפלצות מרושעות בגיל
בית ספר".
"אמרתי את זה פעם, ואיזו פסיכולוגית פלצנית באיזה מקום
שהתנדבתי בו פעם אמרה שבמילים האלו לקחתי את כל תורת
הפסיכולוגיה, קימטתי, וזרקתי לפח".
"יכול להיות שסתם פגעת בסט האמונות הפרטי שלה. יכול להיות שגם
היא הייתה מ"כית אבל יצאה באמצע על רפואי, לא הספיקה לראות את
האנשים המזעזעים ביותר בעולם. או גרוע מזה - הייתה מ"כית
קו"מ!".
"ואוו, אתה יודע מה זה מ"כיות קו"מ?"
"כן, הן במסלול הישיר לגיהנום. אנחנו בקשר עם בה"ד 12 בקשר
לצפי".
"אה, רגע, וזה נכון שאלוהים הוא סמל ראשון ולא דרגת כתף?"
"בואי לא נכנס להגדרות עכשיו..."
"במה אתה מתעסק שאתה יודע את כל זה?"
"זה באמת חשוב? עשיתי סטארט-אפ לדת חדשה שמקדשת את אלוהים. אל
תדאגי לי, אני די מקושר".
"וואלה... אוקי".
"ואני מצטער. באמת שאני מצטער".
"על מה?"
"על מה שעובר עליך. על זה שרשע וטוב לו. על זה שהחיילים הרעים
בסוף מנצחים".
הבטתי בו מובסת וחייכתי את החיוך הכי עצוב שלי.
"אני אשאר עם עצמי ועם המחשבות. אני בטוחה שהכל יתבהר מתיישהו.
אולי אני אחזור להאמין בדברים טובים. אולי זה יותר מגניב להיות
ממש מרירה ולשנוא אנשים. זה די אופנתי להיות אנטי חברתית ולדעת
שהעולם חרא. זה גם די קל לא לבטוח באנשים".
"את לא אחת שמאמינה בדרכים קלות. אל תשלי את עצמך. אל תסחפי
באשליה הילדותית הזאת שבה זה בסדר לחיות לבד בעולם קטן ומלא
חרדות. אה, ותפסיקי עם הציניות, זה..."
"יעשה לך אולקוס בסוף".
"נכון!, איך ידעת שזה מה שאני עומד להגיד?".
"הייתה לי תחושה..."
"שיהיה לך לילה טוב ילדה. ותדעי לך שאני מעריך הרבה יותר אנשים
שמשתגעים, שמתמודדים, מאשר אנשים שבוחרים להקריב את חייהם על
מזבח הרוע של העולם. הרוע לא שווה את זה. תתמודדי".



"את יודעת שפעם, היתה בי האש, שאת מחפשת,
את יודעת שפעם הייתי איתך - שם,
רחוק רחוק מעבר לקשת,
מעבר ליערות הגשם - שם,
מזמן מזמן - עוד לפני שנולדת,
עוד כשהיית דולפין - שם,
גם עכשיו, אחרי מאה שנות קוקה קולה,
עדיין יש בך משהו משם,
היטלר מת, סטאלין מת, ועוד כמה ששכחתי את שמם,
ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם.
שמרי, שמרי על שמלת הכלה שלך,
הדם נמשך ללבן של שמלת הכלה שלך,
שמרי על המלאכים שעל שמת הכלה שלך,
ובכלל שמרי על עצמך..."

                         החברים של נטשה/רדיו בלה בלה - שם
-