אנשים טובים מדי,
עם אמות מוסר ונועם מזמנים רחוקים,
מתרוצצים בראשי.
אני מביטה בהם ב
חמלה מהולה בעצב,
בראשי ממתיקה את יגון עבודתם הקשה,
ששכר לצידה אין,
ורק עמל ותמימות כפיים.

עיניים מחושבות על,
מתנות יקרות מדי,
לאנשים לא חשובים בכלל,
ורצון להראות שגם אנחנו שווים.
כדי שלא ילגלגו, שאלו לא יודעים לתת,
כשהאמת היא שנותנים יותר מדי,
ומלגלגים סתם.
הגענו זרים, וזרים נשאר,
ואני חנוקה מהתקוות,
ומדמעות ובכי, ועבודה קשה,
ורצון של ילד,
לתת, כדי שגם אותנו, יאהבו.
אני וויתרתי על זה,
אך נראה שהאחרים, נשארו עדיין בתום ליבם הזר ומלא התקוות,
ועדיין רוצים.

הכל מתערבב,
מקשה על נשימותי. האנשים היקרים לי ביותר נרמסים.
המועט שאוכל להמשיך להתקיים וללכת בלי לשקוע
לתוך התערובת הסמיכה והמהבילה של הלגלוג והזרות,
היא הקבלה,
שבתמימות, ובשוני, ובזרות,
יש אחדות. שהיא שלנו בלבד.
וכשליבי נחמץ למול ההצלחות והחיוכים התמימים,
או הכשלונות והבכי המר,
נתלות בי עיניי ילד, כל אחד ממשפחתי,
ואני נזכרת שאי אפשר לשנות עבר, התנהגות, או גורל.
וכמו פצע שאינו מגליד לעולם,
מדממים כאבי למילים על דף.
וגם זה לא מספיק.