אני מנסה. באמת שאני מנסה. אבל אתם לא מבינים, פשוט לא. זה
כאילו אני מתמודדת עם עצמי במערכה הזאת, בלי לשתף אף אחד, אף
אחד חוץ מדידי שלי שהיא מבינה אותי והיא מבינה הכל.
מאז התאונה שואלים אותי: ואת בסדר? ואני עונה מה שכולם רוצים
בעצם לשמוע: "אני בסדר..." אבל האמת היא שאני לא, ממש ממש לא
בסדר. זה עצוב.
מה עשיתי שזה מגיע לי? גם אני שואלת את עצמי, אני בסך הכל נערה
בת 17 וחודשיים שחיה חיי נוחיות, חיים טובים... עד אותו יום
שישי... היום שבו השתנו לי החיים.
את התאריך הזה אני לא אשכח בחיים, טוב אולי לא בזמן הקרוב...
יום שישי הלילה שבין ה-30.9.05 ל-1.10.05. אני יוצאת ממסיבה
ופתאום בום! ריינג'ר דרס אותי, על זה אני לא אפרט אבל מאז
החיים שלי השתנו. נתחיל בזה שנקרעה לי הלחי עכשיו הפנים היפות
שלי, ואני ילדה מאוד יפה, מקושטות בצלקת קטנה ודקה שתעלם. הלסת
שלי נשברה ויצאה מהמקום עכשיו היא מקובעות. זה נורא אני לא
רוצה לפתוח פה בכלל... בעצם אני גם לא ממש יכולה.
אח שלי ביום ראשון מתחתן (היום יום חמישי...)
הייתי אמורה לטוס ללונדון בסוכות ואני תקועה בארץ המסריחה
הזאת.
הייתי אמורה להיות בפסטיבל בראשית, אבל לא... אני פה...
בצפר? רק בנובמבר... נו מילא.
ככה החיים השתנו לי. עד שלא יורידו לי את הקיבוע מהלסת אין
מסיבות ואין כלום.
אתם יודעים מה הכי מצחיק? אתמול יום כיפור כל רמת השרון היו
בצומת ראשונים... עכשיו שאני לא מחייכת אני נראית רגיל כמו
מקודם... עזבו את זה שנעצו בי מבטים כי כל רמת השרון והרצליה
יודעים שזאת אני עברתי את התאונה. וכולם התעלקו עליי... עוד
אמרו לי שאני יפה, כאילו פאק מה עובר לכם בראש? מי אומר במצב
כזה דברים כאלה? אני יודעת שאני יפה אבל מה הקשר? זה עיצבן...
"למרות הכל נישארת יפה..." אש... תעשו לי טובה...
קשה לי... למרות שאני אומרת שאני בסדר אני עצובה... ואני יודעת
שזה זמני כי זה באמת זמני אני עושה הכל יחסי... עוד 30 יום אני
אראה כמו שניראית מקודם. ואני רק בת 17 וחודשיים... אז זה יחס
של 30:28105... 30 יום לעומת מה שנותר לי לחיות, ומצפה לי עוד
הרבה בחיים אני יודעת... אני יש לי מזל שיצאתי בחיים כי זאת
הייתה תאונה ממש קשה... אני יודעת...
לא קל לי... אני שותה עם קש ויש לי עד סוף החודש לשתות עם קש.
אני לא יכולה לאכול בכלל... ואני מתה להתפרק בנאפיס על איזה
פתות גבינה... יאמי. רזיתי. טפו טפו טפו בלי העין הרע.
כמו שאמרתי, אני בסה"כ ילדה, אני יודעת שהרבה מתפללים
לשלומי... אני אהיה בסדר, כמו שאני תמיד אומרת...
אתם יודעים בש-2.9.05 ידיד טוב מאוד שלי נהרג בתאונת אופנוע
בצומת הכפר הירוק? אז בלילה שבין ה-30.9.05 ל-1.10.05 זה היה
השלושים שלו... אני מאמינה שהוא הציל אותי ממוות כי בגוף לא
קרה לי כלום ברוך השם ולא פגיעה מוחית ולא כלום... ואמרו
שנפלתי כמו נסיכה שזה קרה לי... יום שני אני הולכת לקבר שלו
להניח פרחים ומלאך, כי הוא המלאך השומר עליי ועל כולם, הוא לא
רצה שאני אמות שכולם יעברו סבל כמו שהם עברו מתי שהוא נהרג.
אני מתגעגעת אליו... זה כל כך כואב.