''התקשרת אליי'', היא אמרה אל הקול מעברה השני של השפופרת.
''כן, תקשיבי, אני ממש צריך לדבר איתך.''

הדבר האחרון שהתחשק לה באותו רגע היה להקשיב לבעיות של ארי.
איזה יום מבאס עבר עליו וכו'. היה לה יום מסריח והיא הייתה
מותשת. אתמול לא הצליחה להירדם, כך שכל היום היא רק פיהקה.
בנוסף, היה יום גשום, והיא שונאת את הגשם. היא נרטבה כולה (זה
בדיוק מה שחסר לה, לחטוף שפעת עכשיו), לא הצליחה להתרכז בשיעור
(וזה דווקא היה בקורס מעניין), אחרה לעבודה שוב (למרות שבאמת
התכוונה שלא), והבוס צעק עליה, ובנוסף דודי התקשר ואמר שלא
נראה לו להמשיך (והיא כבר חשבה שאיתו יהיה משהו רציני).

הדבר שהכי התחשק לה בעולם היה להיכנס לתוך המיטה, להתחבא עמוק
בתוך הפוך ולבכות עד שתירדם (האמת, שהייתה מעדיפה לבכות
למישהו, אבל לא היה לה מישהו בעולם לבכות לו).
באמת שלא היה לה כוח לכלום, אבל ארי נשמע כל כך לחוץ ומבולבל
בהודעה שהוא השאיר לה במענה הקולי שהיא לא יכלה שלא לחזור
אליו. אחרי הכול, הוא צריך אותה, ובשביל מה יש חברים? תמיד
הייתה כזאת, מבטלת את עצמה בשביל האנשים שאהבה. מקשיבה, תומכת
ומייעצת, אבל לא משתפת. תמיד התפללה שתמצא לעצמה איזה מישהו
כמוה.

הם קבעו בבית הקפה מתחת לבית שלו. הדבר האחרון שהתחשק לה לעשות
היה לנסוע עד לשם (בטח לא תהיה חניה, כמו תמיד, וכזה גשום וקר
בחוץ. האוטו שלה אף פעם לא תפקד טוב במזג אוויר כזה), אבל הוא
ממש התחנן ואמר שהאוטו שלו שבק חיים ואין לו כוח לנסוע
באוטובוסים ביום כזה גשום.

היא נכנסה לבית הקפה והעיפה מבט במקום, ארי עוד לא היה שם
והמלצרית כיוונה אותה לשולחן לשניים.
נגה הסירה את המעיל והכפפות ושערה הגלי התפזר על כתפיה וגבה.
היה חמים בבית הקפה והיא חייכה לעצמה. פעם ראשונה היום שהיא
הרגישה שנעים לה. היא התבוננה סביב וסקרה את היושבים. היו שם
זוג צעיר שנראו מאוהבים משהו והחזיקו ידיים (כאילו בשביל לעשות
לה דווקא, להראות לה מה אין לה). מימין להם ישבו שתי חברות
שהחליפו חוויות בהתלהבות מה (ורק החמירו לה את כאב הראש,
אי-אפשר לדבר קצת יותר בשקט?) ובשולחן הפינתי ישב בחור אחד,
שנראה בשנות העשרים שלו, וקרא ספר. נגה ניסתה לקלוט את שם הספר
שהוא קרא, ללא הצלחה. הוא הרגיש שבוחנים אותו והרים את עיניו
אליה. המלצרית פנתה אליה ושאלה אם היא רוצה להזמין או לחכות.
נגה הפנתה את מבטה אל המלצרית והזמינה שוקו חם. כשהחזירה מבטה
אליו, הוא כבר שקע שוב בספרו. נגה העבירה עליו מבט בוחן. היה
לו שער שחור מתולתל, ארוך יותר מהרגיל, אבל לא ארוך מדי. בדיוק
באורך המתאים. יד אחת שלו אחזה בספר ויד שנייה בכוס קפה.
בתנועה אגבית הוא קרב את הכוס אל פיו ותוך כדי הרים עיניו
אליה. היא הסיטה מבטה ממנו במהירות, והתבוננה בשתי הנערות
הקולניות. כשחזרה להביט בו, הבחינה כי הוא עדיין מתבונן בה.
לראשונה קלטה את עיניו. כהות, גדולות וחמות. היא הרגישה שהיא
יכולה לטבוע בהן. הוא חייך אליה. חיוכו גדול ומקסים, מגלה שתי
שורות של שיניים לבנות, ישרות. קמטי ההבעה בפניו הראו לה כי
הוא מחייך הרבה. חיוכו היה מדבק והיא חייכה חזרה.

''היי, ילדה.''
מבטה ניתק ממנו ונפנה אל ארי שהתיישב מולה.
''היי,'' חיוכה הפך מאולץ, ''מה קורה?''
ארי פתח בנאום ארוך על היום הגשום, כמה שהוא נרטב, ועל דקלה,
החברה התורנית שעושה לו צרות, ואיך שהוא אוהב אותה.
הוא אפילו לא שאל לשלומה, לא התעניין. קול צעק לנגה מבפנים
לדבר. היא הרגישה צורך מטורף לפרוק כל מה שיושב לה על הלב, אבל
ארי היה כל כך מרוכז בעצמו שהיא לא יכלה להיפתח.
המלצרית הגיעה באמצע עם השוקו של נגה והקפה שארי הזמין כשהגיע.
בפסק הזמן נגה הבחינה מאחורי גבו של ארי, שהמתולתל שוב שקע
בספרו. 'אוף,' חלפה מחשבה בראשה, 'עוד סיבה להיות בבעסה. עד
שכבר קורה משהו טוב ביום הזה, זה חייב להידפק.'
ארי שיתף אותה בחששות שלו שדקלה עומדת להיפרד ממנו. תוך כדי
שנגה נתנה לו כמה עצות פרקטיות איך לחזק את הקשר עם דקלה היא
ראתה את הבחור המסתורי מתעטף במעיל וחומק החוצה. היא חשה צביטה
של פספוס בלבה.
''קרה משהו?'' ארי שאל כשהבחין בפרצופה.
''זה פשוט...'' היא פתחה, ''הבחור הזה...'' היא החוותה בידה אל
הפתח.
''מה?'' הוא שאל תוך כדי סיבוב ראשו אחורה, ''איזה בחור?''
''עזוב, לא משנה'', היא אמרה, יודעת שארי לא יבין. ''איפה
היינו?''

כשארי עזב, היא החליטה להישאר בבית הקפה עוד קצת והזמינה עוד
כוס שוקו. היא חבקה את הכוס בשתי ידיה, בהתה באיזו נקודה על
הרצפה וחשבה לעצמה. היא ניסתה למצוא מישהו להתקשר ולבכות לו,
אבל לא עלה לה בראש מישהו שידעה שתרגיש נוח להתקשר אליו ולדבר
איתו. היא שקלה לנסוע לים, אבל שנאת הגשם והקור הטבועה בה גרמה
לה להעדיף את בית הקפה החמים.

פתאום מישהו התיישב מולה, היו לו עיניים גדולות, כהות וחמות,
ושיער שחור ומתולתל, בדיוק באורך המתאים.
''תגידי,'' הוא שאל אותה, ''למה לבחורה מקסימה כמוך יש עיניים
עצובות כל כך?''

כט' בתמוז - א' באב, תשס''ה
5-7.8.05