פיפין קם ומתמתח. אין לו ממש לאיפה ללכת אבל הוא כבר לא מסוגל
לשבת באותו המקום. האדום של הספה מציק לו, הריח של האבק, הזיעה
והרעש משגעים לו את השכל והוא רוצה לעשות משהו אבל הוא לא יודע
מה. התחושה שהוא לבד לא עוזרת לו למרות שהוא אוהב להיות לבד.
אבל לא הפעם.
ולא, כבר המון זמן הוא נזכר למה הוא קם, הוא מנסה לצאת החוצה.
הדלת לא נפתחת אז הוא חוזר אל הספה ומתיישב על החתול. מה עושים
עם חתול בבית הוא לא ממש מבין, וכנראה לא יבין בחיים, והדם
מטפטף לו מהאף עוד לפני שהוא מספיק למצמץ או להבין מה קרה
והחתול בורח. הוא קם שוב פעם, חם לו אז הוא מנסה את הדלת עוד
פעם. ואז הוא נזכר שאין לו מפתח וגם אם היה, מה זה היה משנה?
הוא מקלל בשקט את חוסר האונים שלו. בשקט אפילו כשהוא לבד כי
אמרו לו כל כך הרבה פעמים לשתוק וכמה רעש אתה עושה, שאפילו לבד
הוא לא מסוגל לצעוק. פיפין די רגוע בדרך כלל. הוא בחור טוב,
הוא אומר לעצמו. אבל הלבד מהסוג החדש הזה מטריף אותו. זה מוציא
אותו להתפרצויות. להתפוצצויות צבעוניות של התלהבות, לפעמים של
שמחה, לפעמים של זעם. בשני המקרים היא תמיד מגיבה באותה צורה
וזה מעצבן אותו. זה מפחיד אותו. אמא שלו שמה אותו בבית הזה
והלכה. הוא היה אומר לה משהו, צועק עליה, מתחנן, בוכה. אבל לכל
מה שהוא אומר היא תמיד מגיבה באותה צורה. פיפין עייף עכשיו,
פיפין רעב. פיפין עצוב. פיפין שתוק ושב. היא חושבת שהוא ילד
מפגר. אבל עד כמה שהיא דוקטור דוליטל כבר לא תהיה, היא צודקת
בדבר אחד. פיפין עצוב גם כשהוא חולם. אז עכשיו פיפין ישן. ולא
באמת רוצה להתעורר.