לפעמים קשה לי להבין אם היא שמחה או עצובה. אני שולחת את ידי
אליה, מנגבת לה את הדמעות, היד שלי מלטפת בקלילות את לחיה. אני
מרגישה את החור הקטן הזה על לחי ימין. אני אוהבת בה כל
סנטימטר, כל גומה וכל נקודת חן. יש לה יופי מושלם כזה, שכל אחת
הייתה רוצה. חבל שהיא לא יודעת להעריך את זה. אני מעבירה את
היד שלי על שערה, מפרקת עוד תלתל מושלם. והיא צוחקת, צחוק
קליל, שנעים לי לשמוע. אפילו כשהיא בוכה היא צוחקת.
לפעמים קשה לי להבין אם היא שמחה או עצובה. העיניים שלה בורקות
משמחה. או מעצבות. זה קורה כל כך מהר, בשניות קורה המעבר הזה,
בין ניצוץ השמחה לניצוץ העצב בעיניה. קשה לשים לב לזה אבל מי
שמכיר אותה מספיק טוב ידע לזהות אותו. גם עכשיו העיניים שלה
בורקות, בין השמחה לעצבות, או שזה בכלל משהו אחר, כי את הרגש
הזה שמתחבא בעיניה עוד לא יצא לי לפגוש. היא בוכה ואומרת שהיא
אוהבת אותי ושתמיד תאהב. מבקשת ממני שאני לא אכעס עליה. אני
מביטה בה, מחבקת ומנסה להבין את עיניה ומה שהן מנסות להגיד
לי.
לפחות אני יודעת שהיא מתה שמחה. או עצובה. לפעמים היה לי קשה
להבין אם היא שמחה או עצובה...