לפני שבוע בדיוק הכל נגמר!
בדיוק שבוע! שבוע של דמעות, כאב והמון געגועים. שבוע שמלווה
בתחושות מוזרות שאיני יכולה להסביר.
ואני... אני מתבוננת בתמונה שלך, שנמצאת באלבום המשותף שלנו עם
כל שאר התמונות שהצטלמנו באותו טיול חלומי ובלתי נשכח!
אני מתבוננת בעיינים שלך, הן כל-כך כנות, כל-כך אמיתיות,
מבטיחות שלא משנה מה הכל עובר, שכל עוד אנחנו ביחד יהיה רק
טוב.
קשה לי כל-כך להיזכר... ויש לי כל-כך הרבה זכרונות. אני נזכרת
בך ועייני מתמלאות בדמעות חמות, ואז הדמעות זולגות אט אט על
לחיי ואני מנסה לעצור אותן, ואומרת לעצמי:"די, אני חייבת
להתגבר על זה...!"
אבל לא - הדמעות ממשיכות והזכרונות מציפים את ראשי וליבי פועם
בחוזקה. אני כל-כך מתגעגעת אלייך, אני כל-כך מתגעגעת לנשיקות,
לחיבוקים, לקול שלך, לליטופים, לשיחות, לציחקוקים ואפילו...
אני אפילו מתגעגעת למריבות ולוויכוחים! תראה אותי! תביט ותראה
איך נפלתי, איך אני כבר לא מי שתמיד הייתי. את העיינים שלי
שתמיד שיקפו שמחה וחיים, אך עכשיו הן מתות, קפואות מבפנים.
אינן מוצאות עניין בשום דבר חוץ ממבטך שהן כל-כך מתגעגעות
אליו. אני כבר לא שולטת בחיים שלי, מעדתי ואף-אחד לא מצליח
להרים אותי, אפילו אני עצמי לא מצליחה. כל-כך הייתי רוצה שתרים
אותי, שתציל אותי מהבור השחור ששקעתי בו, כל-כך הייתי רוצה
שתדע כמה אני כבר לא אני בלעדייך!  
מהי הסיבה שאני כותבת לך??? הרי המכתב הזה לעולם לא יגיע
אלייך, לעולם לא תקרא אותו ולא תדע על קיומו. אני כותבת את כל
זה, כי אני חייבת לשפוך את ליבי, ואולי זה עוזר במידה מסויימת
אבל זה לא גורם לי להפסיק לאהוב אותך ולשכוח ממך. אבל אני
חייבת לשכוח אותך, אם לא אז איך אמשיך בחיי, איך אמשיך כשכולי
שבורה מבפנים, כשליבי מנופץ לרסיסים, איך אמשיך?!

שבוע עבר מאז שנפרדנו ואני... אני כל-כך מתגעגעת!