היא נשכבה על המיטה בלא תזוזה ודמעות גדולות נצצו בעיניה.
פרידה זו לא הייתה הפרידה הראשונה בחייה אך הכאובה ביותר. היא
לא הבינה מה קרה. היא לא ידעה מתי המצב הידרדר, מתי נהיה המצב
מסובך ובלתי נסבל. היא נזכרה בעבר, ברגעים היפים האלו ולא
הבינה איך הכול השתנה. היא אהבה אותו כל כך שלא יכלה אפילו
לחשוב איך ייראו חייה עכשיו, בלעדיו, בלי עיניו, שפתיו וחיוכו.
היא הייתה יכולה לשכוח לו הכול, את הבגידה שכאבה לה יותר מסכין
חדה, את המילים הקשות בפרידות הקודמות ואפילו את הכבוד האנושי
שלה. היא סלחה לו על הכול ולא ביקשה דבר בתמורה. רק להיות אתו,
רק לראות אותו שוב ושוב. לדבר אתו בלילות ולראות את עיניו
ולצעוק עד השמיים עד כמה אהבתה גדולה. והוא לא הבין, לא ידע.
לא ידע שכזאת אהבה צריך להעריך ולא לזרוק. הרי אפילו לאהבה כמו
שלה יש בוודאי סוף. היא עדיין שכבה במיטתה ללא תזוזה ורק חלמה
על הרגע שבו הוא יחזור אליה ויגיד שהוא אוהב אותה מאוד ומצטער
על הכול. אבל הוא, הוא מעולם לא הגיע. ימים ולילות עברו להם
ללא כל שינוי. הוא לא טלפן וגם לא בא. עברו שנים לא מעטות
ודרכיהם לא נפגשו. היא שכחה אותו לאט. ויש לה כבר בעל ותינוק
ביד. בעל טוב ואוהב ודואג ומי כבר זוכר את האהבה ההיא, הכל כך
ישנה והכל כך כאובה? הוא, הוא זוכר, זוכר אותה, את חיוכה ואת
עיניה הירוקות ואת שערה הבהיר. וחושב על שפתיה וחושב רק עליה
ורק אותה רוצה ולא אוכל ולא שותה. ורק עכשיו, עכשיו הבין מה
הוא איבד ואיך טעה. הוא נשכב על המיטה בלא תזוזה ודמעות גדולות
נוצצות בעיניו.