באמצע החגים, בסטודיו ליוגה,
פגשתי על מזרן דקיק את אייזנברג.
עיניה הכבדות, כמו אז, הפיצו נגה
של בטחון מוזר ויופי מתגבר.

הכרנו בתיכון: היא - בחברת הנוער
של מהגרים טריים, אני - בסתם כיתה.
אבל בחברתם היה לי טוב ונוח,
ואייזנברג זרחה בכל חמימותה.

בסטודיו עמוס, אחרי עשרות ויניאסות,
אמרתי: "אייזנברג?" בתום עשרים שניות
היא זיהתה אותי - ילדונת ניאו-קלאסית
שמכולם שמרה מחברת עם שטויות.

אחת-עשרה שנים אותה כבר לא ראיתי,
ואף אחד אחר מהתיכון ההוא.
"את פה, בתל אביב?" "את פה, בטי-איי-סיטי?"
ועל ידי ללא טבעת השתהו

עיניה, כשאני סיפרתי: "התחתנתי
בחודש שעבר." "מה את עושה, סיון?"
"כותבת את שיריי. באופן לא רומנטי,
רק העיסוק הזה קרוב לי ומובן.

ספרי ייצא לאור בחורף. מתרגמת.
אבל פרנסתי - מערכות מידע.
מה את עושה?" "אני - בדרך הטרוגנית
נודדת בחיפוש אחרי מקום לידה

ושקט של אמת. בארץ ובהודו,
ובחוכמת מזרח, ובחנות פרחים.
אני אמצא מקום - יהיה נכון מאוד הוא
רק לי. אני אמצא. וטוב לי בדרכים."

"ומה עם הכיתה שלך? אתם בקשר?"
"כן. רק אני עצמי עדיין רווקה.
כולם מסודרים, עם ילדים וקשת
ברכות מההורים, שבשמיהם נסקה."

"איך ויקי?" "נשואה, שני ילדים, רוקחת."
"והוא?" "תכנת." "וזה?" "תובע מוערך."
"וזה?" "הוא נהרג. תביני איזה פחד:
עבד הוא במחסום." "בתור חייל?" "אזרח.

עבד בתור אזרח הוא במחסום בעזה.
חטף מטען." "מצא מקום תעסוקה."
כמו רקדנים פושטי מדים ב"אנאפאזה",
ספרנו מאחד ועד המצוקה

שנחשפה עם כל מספר ועם כל בגד
שעף אל הרצפה: יתמות מאלוהים -
לא מבורא גאון - מאם המחבקת
יחדיו את הכבשים וגם את הרועים.

מזל שאייזנברג איננה מוותרת,
מזל שתל אביב סביבנו ערוכה -
שולחן אורחים ענק עם דג ועם חזרת,
עם יין ועוגה בסוף הארוחה,

ולא אגיד מה עוד. מזל שכל אורח
יכול עוד לחפש בחושך את ביתו.
ואייזנברג אמרה לי שעכשיו זורח
מעומק פרצופי האור שראשיתו -

הודיתי - בשירים. בזמן של בית הספר
זה לא היה. "ואת בכלל לא השתנית."
ילדי חוף הכרמל ונוער עמק חפר
עליה ייתלו, כמו בורג על מגנט,

אם רק יוכלו, כי היא לא השתנתה ממטר.
אותו האור, אותו הצל על פרצופה,
ואין על זה שליטה לגיל, מפסק או מתג:
היתה ונשארה ילדה מאוד יפה.

מפגש לזמן קצר: היא עוד פעם נוסעת,
ומוסיקת עולם פורשת לה פסקול.
יניח לה האל בכל דבר לגעת,
ישמור אותה האל - והיא תמצא הכל.


תל אביב, 14 באוקטובר 2005.


ויניאסה - ביוגה: רצף של תנועות ונשימות.
"רקדנים פושטי מדים" - מתיחס לסצינה המפורסמת מיצירת המחול
"אנאפאזה" של להקת בת שבע, שבה הרקדנים פשטו מדים לצלילי השיר
"אחד מי יודע". היה עם זה גם סקנדל מפורסם בחגיגות היובל
למדינת ישראל.