היא הביטה בו, מחכה לתשובה. הוא החזיר לה מבט מופתע.
"אני יודע שיש משהו מאחורי כל השאלות האלה." הוא אמר לה בטון
מודאג.
היא הביטה בו בחיוך עצוב. אף אחד לא ידע את האמת, לא הבנות
בדירה ולא דורון ועדנה, ההורים המאמצים שלה. לאה, הרכזת, גלתה,
אבל הבטיחה לי שלא תספר. היא לא רצתה שאנשים יסתכלו עליה
כמסכנה, שכולם יתייחסו אליה אחרת. היא ידעה שזה יחייב אותה
להתמודד עם מה שהיא מנסה לברוח ממנו כבר כמעט שנה. לאיתן כמעט
ספרה אלפי פעמים, לא יכלה לשמור ממנו סוד. הוא עמד מולה, האח
הגדול המאמץ שלה, וראו במבט שלו כמה כואב לו עליה, כמה הוא
מתחנן שתשתף אותו ולא תשמור הכל בבטן.
במשך חודשי השירות, תמיד שאלה אותו כיצד עליה לנהוג לפי ההלכה.
כשגרה בבית הייתה שואלת את אביה, אבל כאן, לא היה לה את מי
לשאול. היא לא הרגישה נוח לשאול את דורון, ואיתן היה הכי נגיש
וקרוב. היא שאלה כאילו סתם, מתוך התעניינות. לא הודתה בפניו
ממה באמת נובעות השאלות.
השתררה שתיקה במשך כמה דקות, היא נלחמה בעצמה. לספר? לא לספר?
אבל בעצם כבר ידעה שתספר, ידעה שהיא לא מסוגלת לשמור סוד
מאיתן. אחרי כל הפעמים שכמעט ספרה לו, היה לה ברור שעכשיו,
כשהוא מתחנן שתספר לו, היא לא תוכל לשמור בבטן.
"אמא שלי נהרגה שנה שעברה," היא לחשה בשקט. "תאונת דרכים. איזה
ילד נכנס בה."
הוא הביט בה, לא יודע מה להגיד. "אני מצטער..." הוא מלמל.
"אז אל." היא אמרה לו "אני לא. מה שהיה צריך לקרות קרה, אבל
צריך להפיק ממנו את המיטב. כן, זה כואב, זה קשה, היא הכי חסרה
לי שבעולם, אבל לטבוע בצער לא יועיל לאף אחד."
הוא הביט בה מופתע, במבט מעריך.
"תראה," אמרה לו. "אף אחד לא יודע. וככה זה יישאר. לא ההורים
שלך, לא אף אחד! אף אחד!" הוא הנהן. מעיניו נבט הכאב, מבטו היה
קצת מבולבל, חסר אונים. הוא עמד מולה, ולא ידע איך להגיב ומה
לומר לה. הוא הזיז את ידיו בחוסר נוחות, כאילו לא יודע מה
לעשות איתן. הדחף לחבק אותה נשקף מעיניו, והוא לא ידע מה
לעשות.
הוא התקדם כלפיה ופתח "אני כל-כך..." היא שנאה את הרחמים שראתה
בעיניו.
היא נרתעה אחורה. "אל תרחם עלי," אמרה לו בתקיפות. "לכן לא
ספרתי לך. לאף אחד. אני לא רוצה שתרחמו עלי. אני שונאת את
הרחמים האלה."
"אני לא..." הוא נסה להרגיע אותה ועשה עוד צעד לכיוונה, אבל
הוא לא נשמע אמין. "אני לא מרחם עלייך..."
"אני לא מסכנה!" היא צעקה אליו ורצה למעלה. כשנכנסה לחדר הבינה
שאין לה לאן לברוח ממנו. בסופו של דבר, החדר הזה הוא שלו והיא
רק ישנה פה מדי פעם.
היא התיישבה על המיטה, רגליה מקופלות אל בטנה וידיה מחבקות את
ברכיה. היא הרגישה שביל רטוב על לחיה ואת טעמן המלוח של הדמעות
בפיה. מאז ההלוויה היא לא בכתה. היא לא יכלה להרשות לעצמה
לבכות. אחיה הגדול היה בישיבה. אחותה הגדולה נשברה, כיוון
שהייתה הכי קרובה לאמה. והיא? היא הייתה חייבת להיות החזקה.
הרגילה עצמה לעשות ספונג4ה כל שבוע, לבשל, לדאוג לאחיה הקטנים.
דאגה תמיד להעסיק את עצמה, שלא תצטרך לחשוב על מה שעדיף שתשכח
ותדחיק. השתדלה שלא להיזכר באמה, כדי שלא תשבר. הדחיקה שאלות
שעלו בה כדי שלא תאבד את האמונה. האכילה עצמה בסיסמאות כגון
"הכל לטובה" ו"הקב"ה לא מעמיד בפני אדם ניסיון שהוא אינו יכול
לעמוד בו". עשתה הכל בבית, התנדבה בחוץ, השקיעה בלימודים. הכל
כדי שלא תשאר רגע לבד עם עצמה. הכל כדי שתהיה ממוטטת כל לילה
ותירדם ישר, לפני שהמחשבות יתחילו להציף את מוחה. חפשה
שירות-לאומי מתיש, וגם השנה דאגה להעסיק את עצמה בכל שנייה. לא
ספרה לאף אחד כיוון שידעה שזה ידרוש ממנה להתעסק בנושא. העיקר
שלא לחשוב. לחשוב לא עושה לה טוב.
אבל איתן שבר אצלה הכל. הוא הפך להיות האדם הכי קרוב אליה.
אחיה הגדול. האדם היחיד שהיא הרגישה שהיא יכולה להישען עליו.
התחושה שיש לה על מי לסמוך אם תשבר, ויש לה מי שיעזור לה, גרמה
לה להיפתח. היא התחילה לחשוב שוב. תמיד כשדברה איתו הרגישה דחף
לספר לו את האמת, ותמיד הדחיקה אותו, פחדה להתחיל להתמודד
פתאום.
עכשיו כבר מאוחר מדי, אי-אפשר לחזור אחורה. עכשיו כבר אי-אפשר
להדחיק. עכשיו כבר אי-אפשר לא לחשוב. עכשיו צריך לחפש תשובות.
הסיסמאות כבר לא מספקות אותה.
לקח לה כמעט שנה, והנה היא נשברת.
"מירב?"
היא הרימה עיניים דומעות אל הדלת וראתה שם את איתן, מהוסס. הוא
עשה צעד לא בטוח לתוך החדר ושאל באותו קול חלוש "אפשר?"
היא הנהנה.
הוא עשה עוד כמה צעדים אל תוך החדר ואמר לה בשקט "את יודעת
שאני תמיד פה, כן?"
"איתן--" קולה נשבר.
היא התרוממה מהמיטה בפתאומיות והפילה עצמה עליו. היא התחילה
לבכות בקול אל תוך כתפו ורעדה מבכי בין זרועותיו. הוא קפא למשך
כמה שניות, קצת המום מהסיטואציה, ואז התעשת ועטף אותה
בזרועותיו. היא הדקה את אחיזתה בו. הוא הרגיש שלולא הוא, היא
הייתה נופלת על הרצפה, כאילו איננה מסוגלת עוד להחזיק את עצמה.
הוא הדק את חיבוקו סביבה ולחש לה "מירבי, יהיה בסדר חמודה. את
לא לבד. יש סביבך אנשים שאוהבים אותך ויעזרו לך. את יודעת שאני
לא אתן לך לקרוס, נכון?"
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.