בשבת בערב, בדיוק באחת ורבע כשכבר הייתי במיטה, התקשרת ואמרת
שאתה חייב. אז אמרתי - "בטח, בוא", כי איך אפשר לסרב?
ואתה באת. כמה שבאת. עם שיער מקלחת וריחות של דבש וזר פרחים
סגולים-לבנים. ואני התפלאתי - "מאיפה?" ורק חייכת. ואיך תהיה
לי מסתורי אם תענה?
ונישקת אותי על הפה, סגור, ואני הכנסתי אותך אל התנור הלבן שלא
תקפא לי. הורדת את מעיל העור הרטוב ששום טיפה לא נספגת בו וכל
המים זרמו לי על השטיח החדש. ושאלת, מצביע על הטלוויזיה -
"אפשר להדליק?" ואמרתי - "בטח", מגישה לך את השלט. אתה לקחת,
מנשק לי את היד ואמרת - "אני רוצה תה". השארתי נשיקה על הלחי
הלא מגולחת שלך והלכתי להכין לך תה, רגיל, עם סוכר חום. שומעת
מהסלון את הערוצים מתחלפים עד שנעצרת על אנגלי שמדבר על אוכל
ושמחתי על החיים ה"כאילו" נורמליים שיש לי.
וכשהבאתי את התה הרותח אתה שכבת על הספה בעיניים סגורות ופה
פתוח וידעתי שאתה לא ישן באמת, רק נח, כי כבר סיפרת שאתה לא
נרדם בבתים של אחרים. הנחתי את הכוס על השולחן, להעלות אדים
והתיישבתי ממול בכורסת היחיד, מסתכלת עלייך, יפה, מותש, כמעט
ערום למרות שהיו עליך מלא בגדים כי באת מתל אביב ותמיד פחדת
שיהיה לך קר מדי - "בעיר שלך" - ואני צחקתי שאני אחמם אותך ואל
תדאג. מפספסת את המרחק שנדמה היה לי שהוא נמצא בקילומטרז'ים
שעשה האוטו הכחול, הקטן שלך, עם ריפוד מצחיק של עיגולים
צבעוניים - ומה לך ולעגול או צבעוני?

ונשמת חזק כל כך, מוציא קולות ומתחת את הידיים מעל לראש ופגעת
במשענת העץ של הספה, פלטת "שיט". אני חייכתי לעצמי ואתה פקחת
עיניים ושאלת - "זה יפה להציץ על אנשים ישנים, לדעתך?" ואמרתי
לך שהתה שלך מתקרר.
התיישבת ברגליים מקופלות וביקשת שאבוא אליך - "בואי אליי" -
אמרת, כי ידעת שאני לא יכולה לצירוף המילים הזה. שהוא עושה לי
משהו מבפנים, כמעט מתוך הרחם ולא אוכל להתנגד. באתי אליך.
שתית את התה, מסתכל בטלוויזיה, אני הסתכלתי על הברכיים שלי,
כמה הן מכוערות. ושאלת - "רוצה שנשכב?" ושנאתי את הישירות כי
היא סימנה לי כמה אני חשופה, ונורא רציתי להיות לך מיסתורית
ונחבאת. התחלתי לשחק בשיער מסובבת אותו על קצה האצבע, משחררת
ובודקת אולי יצאו לי תלתלים. אתה התחלת ללטף לי את הברך.

וקמתי. השעון הראה ששתיים, הוצאתי את הסיגריות מהתיק. "חשבתי
שאת לא מעשנת בבית" - אמרת. הדלקתי את הסיגריה מולך, בכוונה
שתתעצבן אבל אתה הקשבת לאנגלי בטלוויזיה מסביר איך להכין כבד
ברוטב שזיפים ואני פלטתי - "אשתך יודעת להכין כאלה דברים?" אבל
במקום להיות ניטרלית יצא לי קול של אירוניה וכעס.
חייכת. איך אני נופלת ישר למלכודות המתוקות שאתה טומן.
"הבנתי"- אמרת. אני שתקתי, אין מה לומר. הכל ידוע ולא יכולתי
לשכוח לא מהלב ולא מהמוח ולא מהרעידות הקטנות שבאות תמיד לא
בזמן שנוכל לדבר כי אתה שם. כיביתי את הסיגריה כי המרירות
עצבנה אותי וניגשתי אליך.
מה אני אעשה איתך?" - אמרת לי. ושמתי את הראש על הכתף, מוציאה
אויר כבד מהפה, "סבתא'לה" - לחשת ונישקת לי מעט בפה והרבה
באוזן ובעורף ובצוואר, הופך אותי.


וקמת לשירותים ואני עם הריח הכבד של הזרע שלך וטיפות הפחד
שהותרת לי, שכבתי, מעט כמו מתה, בלי לזוז, ממעיטה בנשימות.
ואמרתי בשקט לעצמי ולך שנגמר לי, בקצב זרם השתן שלך על דפנות
בית השימוש. וכשיצאת רציתי לראות אם תשים לב והמשכתי לשכב בלי
לזוז או לנשום, כמו שמתים. ואתה לא ראית ורק בשקט לקחת את
המעיל והתכופפת לעבר השטיח לנשק לי את הלחי ולחשת -
"את יותר יפה חיה".
ויצאת. ואני ידעתי שזהו, נגמר. וחרטתי את ההרגשה עמוק עמוק
והבנתי שלא אראה אותך יותר.

ביום חמישי הבאת חרציות.