לפעמים, אני מרגישה שכאילו כל יום בחיים שלי... הולך כמו איזו
אגדת ילדים...
אתמול, ניסיתי להירדם, ופשוט לא הצלחתי, חשבתי עליי ועל החברות
והחברים שלי, ועל כל מה שהולך סביבי בזמן האחרון... ופשוט
הרגשתי כמו בעליסה מארץ הפלאות... רק שאני, שיחקתי כל פעם
תפקיד אחר...
פעם הייתי עליסה עצמה...
אני מרגישה כאילו אני כלואה במן עולם ענק, מלא צבעים, עם גדול
וקטן, חמוץ ומתוק, רע וטוב...
עולם כזה... שפותח לך הרבה דלתות, אבל בעצם בסופו של דבר אין
לך מה לעשות עם כל הדלתות שנפתחו אלייך... או שיש פתאום דלת
אחת מסתורית- שהיא חסומה כמובן... ואת לא יכולה לדעת לעולם מה
יש מאחוריה... לפעמים אני מרגישה כאילו הדלת הזאת היא בעצם
החברות הכי טובות שלי... אני מכירה את כולן כל כך טוב, הן
נפתחות אליי ואני אליהן, אך בסופו של דבר יש דבר אחד (לפחות)
שאני בחיים לא אצליח לדעת מה זה... וזה כמובן המחשבות שלהן...
ועוד דברים שהם כמובן דברים ששומרים לעצמך...
לפעמים אני מרגישה גדולה ליד אנשים... אפילו אם בעצם הם גדולים
ממני... אבל אני מרגישה יותר מהם, מרגישה מעליהם, שאני יודעת
הרבה יותר מהם, שיש לי מה להרגיש מעליהם... מרגישה גדולה
בקיצור.
ולפעמים... רוב הפעמים אפילו... אני מרגישה קטנה ליד אנשים
מסויימים, כנראה שהם עצמם גורמים לי לחשוב ככה,הרי זה לא בא
מהאוויר. כל פעם זה משתנה... תלוי בחברת האנשים שאני נמצאת
באותו רגע... כל אחד הוא כאילו עוגייה אחרת שמוגשת לי... וברגע
שאני טועמת אותה אני נהפכת קטנה, ובאותה דרך- גם גדולה.
לא קרה פעם, ששיחקתי בתור הארנב. נו... הארנב שממהר תמיד...
ותמיד מאחר... כזאת אני... בשני מובנים אפילו... מבחינה אחת,
שאני באמת תמיד לא מספיקה לעשות דברים, וכשאני קובעת עם אנשים,
כמעט תמיד אני מאחרת... ממש כמו הארנב...
ומבחינה שנייה... אני מרגישה שהזמן רודף אחריי. כאילו החיים הם
שעון חול ענק, שככל שהזמן עובר,אתה נקבר למטה, אתה לא מספיק
לעשות דברים שנורא רצית לעשות, וכל החיים הם בעצם מרדף אחרי
הדברים שאתה רוצה לעשות ולהספיק בחיים. עכשיו למשל... אני בגיל
כזה... שאני רק רוצה להיות יותר גדולה... אבל בעצם לא לגדול...
להישאר באותו הגיל... מרדף אחרי האהבה והחברות, מרדף אחרי
ההצלחה...
רוצים להספיק הרבה דברים,ובעצם לא מספיקים לעשות כלום... ממש
כלום.
ולפעמים... אני מרגישה כמו הזחל שכל היום מעשן לו נרגילה. לא
שאני חולת עישון ומעשנת כל החיים שלי נרגילה ולא עושה כלום...
פשוט לפעמים אני מרגישה כל כך הרבה שעמום ,כאילו כל היום אני
יושבת על התחת ולא עושה כלום... לא קורה איתי כלום... פשוט
מחכה שהזמן יעבור, ואני אהפוך לגולם... ובסוף לפרפר... אפרוש
כנפיים ואצא לעולם הגדול, אהיה עצמאית... וואווו כמה זה מפחיד
אותי... להיות עצמאית... ואחרי שאני אהפוך לפרפר... שזאת בעצם
המטרה של כולם בסופו של דבר-להיות עצמאיים... אחרי זה מה...?
מה עושים עם עצמך? כי כבר כמה זמן פרפר חי... לא הרבה... מה
שאומר... שגם אנחנו, בני האדם... לא יכולים לשרוד כל כך הרבה
זמן לבד, בעצמאות של ממש... בשביל זה מתחתנים... נכנסים למסגרת
של עבודה, מקימים משפחה... ושוב פעם- מרדף אחרי הזמן...

אבל מה... האגדה הזאת לא כל כך נוראית בסופו של דבר... אלו
החיים... לא? אפשר להפוך אותם ליותר מהנים... ולהסתכל על הצד
הטוב שיש בכל דבר, לנסות להספיק לעשות את כל מה שרצית בחיים...

ואולי... כמו באגדה... נגלה שהחיים הם בעצם חלום... חלום שנרצה
לחזור אליו תמיד... ואולי אפילו לא נרצה לשנות שום דבר בו...
:)