אתמול בלילה חזרתי מהגשר, כמו בכל יום כיפור רגיל. הולכת לגשר
עם חברות ופוגשים שם מלא אנשים. מלא אנשים שלא דומים לך.
פגשתי שם ידיד שלא דומה לך. הלכנו ברגל עד לשיכון דן ופגשתי שם
מישהו שאהבתי כל כך. אבל הוא לא דומה לך. הסתובבתי שם שעות עד
שכאבו לי הרגליים. כל כך ורציתי שתהיה שם, סתם בשביל להחזיק לי
את היד.
חזרנו לכיוון הגשר, ובדרך אני וחברה שלי דיברנו על יום שישי
הקרוב. על מה נלבש ואיך נראה. אבל מה זה משנה. אתה לא תהיה שם.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על יום שישי שאחריו. סוף-סוף אני
אראה אותך. את החיוך והעיניים היפות שלך. ארגיש את השפתיים
שלך, את האוויר היוצא מפיך.
חלמתי עליך בלילה, שאתה בא אלי הביתה, כשההורים שלי נמצאים, מה
שלא קרה לעולם. נכנסת לחדרי וסיפרת לי את אחד מהסיפורים
המצחיקים שלך, או שהם לא מצחיקים, אבל כל דבר שתגיד יגרום לי
לחייך. בחלום באת ולחשת לי באוזן משהו. משהו שלא הבנתי בהתחלה,
אז חזרת על זה.
"אני אוהב אותך". זה מה שאמרת.
צירוף של 3 מילים שאומרות הרבה. אתה? אתה אוהב אותי? ככה
שאלתי. ואתה, לא ענית... רק הסתכלת. הסתכלת לי עמוק בתוך
העיניים ונישקת אותי.
ואני, אני חושבת לעצמי "הלוואי שכל זה לא יהיה חלום אלא
מציאות, שבאמת תגיד את זה, ושאוכל להגיד לך: "גם אני אוהבת
אותך". אני אוהבת אותך כמו שבחיים לא אהבתי אף אחד. אני מוכנה
לתת לך הכול, כל מה שרק תבקש. אבל אתה, אתה בשלך. חושב רק על
משהו אחד ולא מדמיין לעצמו אפילו על איך שאני מרגישה. אתה
פוגע, דורך, ולא שם לב.
אני רואה אנשים, צוחקים, אוהבים, מדברים, לוחשים, אבל הם לא
דומים לך.
אתה, יש בך משהו שאין לאף אחד. אתה, יש בך משהו שלא משנה מה
תעשה, אני אוהב. אני ארצה אותך לידי, שתישן איתי בלילה,
ושבבוקר אני אתעורר ואראה את הפנים היפים שלך לידי.
אתה, לא דומה לאף אחד. אתה אתה.