"חיילת! בואי הנה!"
הסתובבתי. "אני?"
"כן, את!"
סעמק. מעניין למה מסנג'רים אותי הפעם. ניגשתי אל הסמלת שלי,
שעמדה בפוזה גברית למדי ליד הכניסה למטווחים. הרצועה של הנשק
הכאיבה לי בכתף. עדיין לא התרגלתי אליו. נעמדתי מולה, והיא
סימנה לי לבוא אחריה. הלכנו לאורך הקיר, והיא הצביעה על המ.ק.
שעמד בקצה, ועל עדי שישבה לידו, אוזנה צמודה לאפרכסת, במבט
משועמם ביותר, בוהה בחלל. "את מחליפה אותה", היא זרקה לעברי.
עדי נעמדה, ואני תפסתי את מקומה. "מה אני אמורה לעשות?" שאלתי
אותה. "להקשיב" היא ענתה. עדי חזרה לשאר הבנות, שחיכו
למטווחים, והסמלת התרחקה, לנבוח על מישהו אחר. אני נשארתי עם
המ.ק., מקשיבה לשקט מוחלט דרך האפרכסת.
אחרי חצי שעה שיניתי תנוחת ישיבה. הרגל נרדמה לי, הנשק הציק
לי. לפחות היה לי קיר להישען עליו. האפרכסת הצמודה לאוזני
הייתה מעיקה. זה לא שבאמת יש למה להאזין. אז מצאתי את עצמי
מחפשת דרכים לשעשע את עצמי, כשכל מה שיש סביבי זה אבנים, חול,
ונמלים. התחלתי לספור את הנמלים שהסתובבו לידי, אבל הן היו
רבות מדי. ניסיתי לשנות את הכיוון שלהן ע"י מקל עץ קטן, חומת
אבנים, ומה לא. בסופו של דבר זה עזר, הן התרחקו ממני יותר
ויותר. ואז נהייה לי משעמם יותר, לא היה למי להציק. אז ניסיתי
לאסוף אבנים קטנות, למשחק מאולתר של "חמש אבנים" עם עצמי. לא
כ"כ הלך לי, והאפרכסת כל הזמן נפלה. אז ויתרתי, וניסיתי למצוא
תעסוקה אחרת. אחרי שעה וחצי בפוזת הבהייה בחלל שלי, הסמלת קראה
לי לעזור לקפל את הציוד, סיימנו את המטווחים להיום. בתקווה
שיהיה לי פחות משעמם בהמשך, קמתי והתמתחתי, והלכתי לעזור.

הערב הגיע מהר יותר ממה שחשבתי. ואיתו, כרגיל, רשימת השמירה.
ממש קיוויתי שאני לא אשמור הלילה, אחרי ששמרתי בלילה הקודם.
אבל מסתבר שמרפי תמיד פועל כנגדי, ומן הסתם השם שלי הופיע.
וכמו תמיד, הוא הופיע באמצע, בדיוק בשעה המציקה, שקוטעת את רצף
השינה ולא מאפשרת שינה נורמלית בלילה. עוד לילה מעייף לקראתי.
הלכתי להתארגן, מוותרת על המתנה למקלחות העמוסות לטובת עוד רבע
שעת שינה. ביקשתי מרוני, ששומרת לפניי, להעיר אותי רבע שעה
לפני השמירה שלי, כדי להתארגן, ונרדמתי כמו בול עץ על המיטה,
כשהנשק משמש לי כרית.

התעוררתי בבהלה כשרוני ניערה אותי, מודעת רק למחצה למציאות.
אחרי כמה מצמוצי עיניים, קלטתי שאני צריכה לקום. רוני יצאה
מהאוהל והמשיכה בפטרול במאהל, ואני עליתי על מדים, חצי רדומה,
ודידיתי החוצה להחליף אותה. "לילה טוב שיהיה לך" אמרתי לה.
"שמירה נעימה" היא חייכה אליי ונכנסה לאוהל תוך כדי פיהוק.
פיהקתי גם אני והתחלתי להתקדם בשביל בין האוהלים. הלוך וחזור,
חצי שעה מציקה ומשעממת. להקת הכלבים, או "מוקי וחבורתו", כפי
שקראנו להם, הסתובבו במאהל שלנו, כמו תמיד. ראיתי אותם נכנסים
לשירותים ומושכים זבל ותחבושות משומשות מפחי האשפה. ידעתי שמחר
בבוקר אנחנו הולכים לנקות את זה... ויותר גרוע, רוב הסיכויים
שאני, אם מתחשבים בזה שגם פה מרפי פעל לצידי, ואני נודבתי לכל
תורנות שירותים אפשרית. פיהקתי שוב, והתקדמתי בכיוון ההפוך,
מתעלמת מהם. הרגשתי שהעיניים עומדות להיעצם לי, וידעתי שאני
חייבת לעשות משהו, אחרת אני אירדם בו במקום. הסתכלתי על הבלטות
של השביל, והתחלתי לספור אותן. התבלבלתי בספירה בערך שבע
פעמים, לפני שהחלטתי לספור רק שורה אחת, ולהכפיל בשתיים. בסופו
של דבר הגעתי למסקנה שיש בשביל הזה 176 בלטות. העפתי מבט
בשעון. עדיין לא עברה רבע שעה מהשמירה כולה.
בצעד נואש החלטתי לספור את האבנים הקטנות שתחמו את הבלטות
מהחול. התחלתי מהקצה, אבל מהר מאוד הפסקתי, כשהגעתי לפחות
מארבעים אבנים. קצב ההליכה שלי, איטי ככל שיהיה, עדיין היה
מהיר מכדי שאספיק לספור את כולן.
הרמתי מבט לשמיים, הסתכלתי על הכוכבים. אבל אז הרגשתי סחרחורת,
והייתי חייבת להחזיר את המבט שלי קדימה. העיניים שלי היו כ"כ
כבדות. עוד מבט קצר בשעון הראה לי שהגיע הזמן להעיר את השומרת
הבאה. התקדמתי לאוהל של נועה, ונכנסתי פנימה בשקט. ניערתי אותה
קצת, והיא התעוררה. יצאתי שוב החוצה, להמשיך את הסיבוב עד
שייגמר הזמן שלי והיא תבוא להחליף אותי. אחרי חמש דקות הסתכלתי
שוב לכיוון האוהל שלה. היא נרדמה. הלכתי להעיר אותה שוב, והפעם
היא קמה והחלה להתארגן. הדקות נראו כמו נצח, עד שהיא יצאה
והחליפה אותי. "לילה טוב" היא חייכה אליי. "שמירה נעימה"
אמרתי, ופניתי חזרה לכיוון האוהל שלי. אחרי חמש דקות כבר ירדתי
ממדים ונפלתי על המיטה, לעוד כמה שעות של חסד.

הבוקר הגיע מהר מדי. ואיתו תורנות שמירת הבסיס. תדרכו אותנו,
ואז חילקו אותנו לסבבים ולזוגות לשמירות. אני הייתי בסבב
הראשון, זה שהכי נדפק... אני וסיון הוצבנו במגדל הראשון, הכי
קרוב לש.ג. טיפסנו לשם והחלפנו את אלה ששמרו שם. אחרי מבט קצר
סביב, וסריקה של פנים המגדל, גילינו שהולך להיות לנו מאוד, אבל
מאוד, משעמם.
אחרי שעתיים של שיחה בלתי פוסקת, כדי להעביר את הזמן, הגיע
הסבב השני להחליף אותנו. ירדנו מהמגדל, והלכנו לאכול ארוחת ערב
עם שאר הבנות של הסבב שלנו. אח"כ חזרנו למאהל, לישון קצת עד
לשמירה הבאה שלנו.

בדיוק ברגע שנרדמתי, שמעתי את המ"כיות מקפיצות אותנו. "סעמק",
קיללתי בשקט וקפצתי מהמיטה, ביחד עם שאר הבנות שהיו בדיוק
באותו המצב כמוני. יצאנו החוצה וחיכינו עד שיגידו לנו שאנחנו
משוחררות. כשזה קרה סופסוף, הגיע הזמן שלנו להתארגן ולעלות
לשמירה נוספת. אין צדק בחיים.

השמירה הזאת הייתה שמירת לילה. אני וסיון חזרנו למגדל שלנו,
הפעם חוששות קצת בגלל החושך, ובעיקר נלחמות בעייפות, שסחבנו
עוד מהלילות הקודמים. כמה שלא ניסינו לדבר ולשעשע את עצמנו, זה
לא עזר במיוחד. ספרנו את הדקות, עד שלבסוף באו להחליף אותנו
שוב. ירדנו מהמגדל בשתיקה, מייחלות לשעות שינה, ולו בודדות.
חזרנו עם שאר הבנות לאוהלים, משתדלות לא להעיר את אלו שישנו.
נרדמתי תוך שניות.

והתעוררתי, שוב, לקור מקפיא של שלוש בבוקר. אחרי גיחה קצרה
לשירותים, חזרתי לאוהל וארגנתי קצת את הדברים שלי. אח"כ יצאתי
החוצה עם שאר הבנות, לנקודת המפגש עם המפקדת שמעלה אותנו
לשמירה. כולן נראו שפוכות לגמרי, ותיארתי לעצמי שאני לא נראית
יותר טוב מהן.
כשעלינו הפעם למגדל, אני וסיון, כבר לא חייכנו במיוחד. שני
וענבר, שאותן החלפנו, ירדו רועדות מקור. "תתכונני לקפוא" ענבר
לחשה לי בשיניים נוקשות, וירדה בהקלה מהמגדל. אחרי כמה דקות
נשארנו שתינו לבד במגדל, משועממות, עייפות, ומוטרדות מהחושך.
אחרי חצי שעה התחלנו לרעוד. הרוח הקרה התחילה להפריע לנו,
חודרת דרך חולצות המדים הדקות שלבשנו. לא סתם אומרים שהשעות
הקרות והחשוכות ביותר הן אלה שלפני הזריחה. פיהקתי שוב ושוב,
והרגשתי את הגוף שלי הופך נוקשה מהקור. אחרי שעה כבר הפסקנו
לדבר בינינו, אלא הצטמקנו בתורות בפינות המגדל, מנסות לגמד את
עצמנו כנגד הקור המקפיא, רדומות למחצה. חצי שעה בערך לפני תום
השמירה, התחלנו לשמוע נביחות ויללות של כלבים. מוקי וחבורתו
הגיעו לבקר. השתעשענו קצת מהמראה של הכלבים שרצו הנה והנה,
עירניים, ללא רמז לטיפת עייפות. תהינו איך הם כ"כ נמרצים, הם
נראים כאילו הם אף פעם לא ישנים.
בדקות האחרונות של השמירה כבר צפינו לכיוון שממנו אמורות לבוא
המחליפות שלנו. "מה לוקח להן כ"כ הרבה זמן?" סיון סיננה
בשיניים נוקשות. מרחוק ראינו הבהוב קצר של פנס, והתחלנו להבחין
בדמויות כהות מתקרבות אלינו. מוקי והשאר רצו לכיוון שלהם,
וליוו אותם עד למגדל השמירה.
ירדנו סוף כל סוף מהמגדל, וחזרנו למאהל בתקווה לישון עוד קצת,
עד לשמירה הבאה. לא הלך לנו כל כך, כי שאר הבנות שחזרו מסבבי
השמירה שלהן, היו עירניות למדי. נו בטח, הן סיימו לשמור להפעם.
רק אנחנו נדפקנו עם עוד שמירה. אור השמש והחום הפריעו לי
לישון, התהפכתי עוד ועוד. ברחבי המאהל שלנו נשמעו עוד ועוד
בנות מסתובבות, ערות. במאהלים האחרים נשמעו "הקשבים" למיניהם.
הבסיס התעורר, ואני ניסיתי לישון.

אחרי שעתיים ויתרתי, קמתי והלכתי להתארגן. חזרתי לאוהל המחניק,
נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרת האוהל.

אני שונאת שמירות.