אספר לכם סיפור. סיפור על ימה. ימת המלח, רק לפני שהייתה מלוח,
כשקראו לה אחרת. השם עתיק-היומין נמוג והתנדף כבר ממזמן. נשאר,
היום, רק הסיפור...
על אדם עשיר מאד, מלך על כמה עולמות, שמעולם לא למד לשחות.
בתור פעוט נשכח בבריכה וטבע וכמעת מת, ומאז לא בטח במים האלה,
אויביו האמיתיים.
הדבר היווה מכשול גדול עבורו, שכן ארמונו שכן על שפת ימה, ימה
גדולה וכחולה ונוצצת כאילו מאות יהלומים מרפדים את המים. ימה
זו הייתה הדבר הראשון שראה כל בוקר והדבר האחרון שראה כל ערב.
הוא הרגיש אותה תמיד: בתור ילד, נרתע ממנה וניסה מתעלם
מנוכחותה. אך הילד גדל וגדל לידה וככל שגדל כך הרגיש את
שלוחותיה הכחולות מושכות אותו יותר ויותר. הרגיש אותה משחקת
בו, מקניטה אותו, לוחשת לו בלילות, ומחייכת אליו בימים. כמעת
ולא עבר יום שלא החל הולך לקראת שפתה המפתה, נמשך כנגד רצונו.
היה סבוך בידיעה המתוקה שהיא שוכבת, מחכה לו, קוראת לו. אך
תמיד, באחד הרגעים, איבד את כורכו והפנה גבו אליה, ליבו דופק
בעוצמת אלף פטישים ופניו סמוקות וחוזר במהירות למשכנות הבטוחות
של ארמונו המוכר.
מובך היה מכל הסיפור, ושמר עליו בסוד בפני אנשי קרבתו. שכן, מה
למלך ולפחד?
בלילות, חלם עליה. עמוק בתוך גלי החלומות, היא הייתה מאיימת
יותר מתמיד. היא הייתה קול המקיף אותו, מתרוממת מעליו, כגל
גדול. הוא נמשך ונרתע וניסה לחזור לערות, למיטתו, לאשתו המוכרת
זה מכבר לא מעט שנים.
רק אשתו ידעה. אין הוא ידע אותה יודעת, אך כדמות אישה חשה
בבעלה וידעה את המושך אותו והמייסר אותו כל מהלך חייו. אך לא
אמרה דבר ותמיד דאגה לו ושימשה עזר כנגדו בכל אשר ביקש.
בוקר אחד, כל הארמון נעשה קל מתמיד וחייהם של השניים נאורו
בחיוך: נכנסה בשעה טובה האישה להריונה הראשון. גשמי צחוק נחלו
על הבית ועל כל הממלכה כאשר נגלה כי יורש העצר נושם ובריא
ויפה-תואר. ולכמה שנים נרגע המלך, והימה הרפתה מכוחה והשפעתה.
במלות שלוש שנים לחייו של היורש הקטן, הגיעה שעתו ללמוד את
שחשש ממנו אביו. מורי הציפה הטובים ביותר בממלכה הגיעו למען
הקטן. הבריכה היבשה הוצפה במי הימה, וכולם הכינו עצמם לשיעור
הראשון.
אך הילד לא למד. לא נורא, הרגיעו המורים, שיעור ראשון זה תמיד
כך, לא ציפינו שיצליח על ניסיונו הראשון, נחזור מחר ותראו -
השיפור ניכר מיום ליום ולא מבוקר לערב אותו היום. המלך והמלכה
הביטו זה בזו במחשבה דומה: רק שילמד שוחה, אז אירגע. הלכו
לישון אותו לילה וראשם לא שקט.
אותו לילה, חלמה האישה, הפעם, על הימה. ראתה אותה רגועה ושקטה,
אך גדלה וגדלה ואת הקטן יוצא מן הארמון והולך לקראתה והיא
האישה צועקת לו תחזור ורצה אחריו והוא ממשיך ולא עוצר ומגיע
לשפת הימה ורגלו נוגעת במים והכל מתמלא כחול עז ויהלומים
ומערבולת אל תוך האדמה ו -

התעוררה האישה בבהלה. קמה מהמיטה ורצה מהר אל הבריכה שנשארה
מלאה לקראת השיעור הבא. צרחה נשמעה בארמון. כשהגיע המלך למקום
הצעקה ראה את אשתו כורעת מעל בנם הצעיר חסר התזוזה, מנשימה
אותו ומשקה אותו במיני שיקויים ומחזירה רוח חיים לעצמותיו.
הילד חי! המלך הסתובב כאילו קראו לו - מהחלון נצפתה הימה, שקטה
כתמיד, רגועה: בזעם סגר הוילונות.
מאז אותו לילה צפתה האישה בבעלה בחשש כפול. היא הבינה כי על
ביתם וארמונם יושבת קללה. היא הבינה שגורל בעלה יהווה מראה
מוקדמת לגורל בנה.
עם צמיחת הקטן המהירה בגר גם אביו, וקריאות הימה השיבו קולם.
חזרו המשחקים, ההקנטות, החיוכים והלחישות. חזרו ההליכות
לקראתה, וחזרו החלומות. רק שהפעם, בחלומות, תחושת האיום מהימה
הוחלפה בתחושת הפיתוי. הימה הייתה בחלום הכל, שוכבת ומחכה,
כורעת תחתיו, מתרוממת ונופלת חזרה, מתרוממת ונופלת חזרה, אלפי
פעמים כמספר הגלים שמהווים אותה. והוא, התקרב והתרחק, רצה כל
כך להיכנס אל תוכה, לשחק במימיה הנעימים, ולבסוף להיכנע
לקריאותיה החוזרים ונשנים מימי צעירותו. להיכנע לרצונה, להיכנע
לרצונו. להישאר בתוכה, כחלק ממנה. לנוע יחד איתה, מעלה, מטה,
לעד הוא איתה כאחד. כל לילה החלומות הללו חזרו. כל לילה עוצמתם
גברה. את הימים בילה במחשבות עליה ואת הלילות בתוכה. עד שיום
אחד, לא יכול היה המלך לשאת בעולו עוד. העביר יום זה עם בנו
בעיקר, עם אשתו, בחדר האומנות ובחדר האוצרות. בלילה, נשכב
במיטתו ועצם עיניו אך להירדם לא נרדם. חיכה וחשב וחיכה ושקל
מעשיו על שלא יכול היה לחכות עוד. בשקט בשקט ומבלי להרעיד את
מיטתו, קם משכיבה. הלך בזהירות לפתח החדר, יצא מבעד לדלת, הלך
בגרם המדרגות עד שסוף סוף יצא אל מתחת לכוכבים הבוהקים. רק
לימה היו לו עיניים, והיא חיכתה לו כתמיד, מחייכת הלילה חיוך
שובבי ומרוצה, כאחת שבאה על סיפוקה.
שפתה הנושקת לחוף חדלה מלהפחיד אותו, והמשיך ללכת. רגליו נרטבו
אך לא רעדו ומימיה היו נעימים כפי שחלם כל חייו. עמד, נהנה
מרגע זה שלפני הכניסה, צפה בה והפעם, חייך הוא אליה. נשימה
ארוכה לקח, הרים מבטו למרומים, ובשקט הלילה, סוף סוף, נכנס אל
תוכה. נכנע ליוצרו ונכנע לגורלו, זז איתה ונשאר איתה ולא עזביה
לעולם.
רשרוש המים היה השינוי היחידי בנוף. אך אפילו זה נשקף לאוזני
המלכה בליל השקט. הושיטה ידה למיטה הצמודה וגילתה אותה ריקה.
היא ידעה כבר אז. היא לא הייתה צריכה את בלשי המלך, שיספרו לה
שמצאו את עקבות המלך מובילים לימה. היא לא הייתה צריכה את
חיילי המלוכה, שיוציאו מתוך הימה גוף של גבר המוכר לכל הממלכה.
היא לא הייתה צריכה את פסיקת הרופא, שיפסוק שאין נשימה בגוף
ואין דופק בגוף ועל כן אין נשמה בגוף וזו גופה.
היא ידעה.
והיא ידעה גם מה עליה לעשות.
המלכה זימנה מכל הממלכה ומהממלכות השכנות ומהממלכות הרחוקות
ומהשמיים ומהאדמה את מחצית מכל המלח אשר בראשותם. שקי מלח החלו
נאספים במרתפי הארמון, ולאחר מכן מפאת חוסר מקום גם מחוץ למבנה
וכל הדרך אל הימה. כאשר סיימה המלכה לאסוף את אשר דרשה, הביטה
בימה. תמימה כל כך, רגועה כל כך, יפה כל כך... מרבד משי כחול
מהשמיים וניצוצות יהלומים בוהקים מכוכבים. וגם את בעלה ראתה
שם, בין הגלים. את עצמה, גם, ראתה שם, בעתיד. אך את בנה לא
ראתה בים. את בנה ראתה על האדמה, צועד מאחוריה, כבר נער, כה
יפה וחזק, חכם ומשכיל. כבר מהורהר, כבר שומע, כמוה, את קריאות
הימה.
תעזור לי, ביקשה, וקרא לכל אנשי הארמון לעזרה. החלו כולם
בעבודה: פותחים את שקי המלח, סוחבים אותם לימה, ושופכים אותם
פנימה.
הנער חזר מקריאותיו האחרונות לאנשי הממלכה, ובא לבשר על כך
לאימו. אימו לא נמצאה. ידע הוא, אז, שמצאה את מנוחתה האחרונה,
בין גלי הימה, המתמלאת במלח. ידע הוא, אז, שהוא את מנוחתו ימצא
על האדמה. ידע שמעכשיו רק יצופו על הימה ומטביעה כבר אין חשש.
הסתכל בימה, ובפעם האחרונה, נפרד ממנה, מאימו, מאביו...