מימיית הפלסטיק הכחלחלה עם המכסה האדום התדפקה על ירכי, כשרצתי
בעליה אל השער. נזכרתי בחלום חוזר, שבו ניסיתי לגלגל חבית
גדולה והיא לא זזה, ואני מנסה לרוץ ועל אף מאמצי העצום רגלי
אינן נעות וכל הילדים כבר מזמן התרחקו והותירו אותי לבד. שמחתי
שבמציאות היו רגלי קלות והניעו אותי קדימה במהירות. הגעתי בין
הראשונים אל השער שליד דיר הצאן.
צחקנו, התנשמנו והתווכחנו מי הגיע ראשון מכולם. ידענו שכעת
נחכה הרבה זמן לנוח המורה ולשפרה המטפלת, שיגיעו עם הילדות
העדינות והילדות השמנות והרכרוכיות, שתמיד צריך להתחשב בהן.
מהשער לא הורשינו לרוץ קדימה, על אף בקשותינו. "רק עד ההצטלבות
לטובא", התחננו. "לא", אמר נוח בתקיפות - ושלא כהרגלו, לא
הסביר את הסיבה. השדות משני הצדדים זהרו בלבלוב ירוק, רענן, של
חיטה שזה אך נבטה מהאדמה השחורה, המשובצת באבנים.
הלכנו באוויר הסתווי החמים, שהדיף ניחוח של אחרי גשם ראשון.
שפרה לימדה אותנו, תוך הליכה, שיר אפריקני, "איי גזומבה זומבה
זומבה, איי גזומבה זומבה היי" - ואנחנו החרינו ושרנו אחריה
במלוא הגרון.
"היי, לא כדאי לשיר כל כך חזק", צחקה שפרה. "אתם תיצרדו. תלמדו
לשיר ביחד, בשיתוף פעולה. תשירו ככה, שכל אחד ישמע רק את
החברים שלו ולא את עצמו". משקפיה התנוצצו בעליצות. ונוח אמר,
"הנוף היום ממש מזכיר לי את השדות בגרמניה".
הגענו לכניסה אל הכפר הערבי. בשדה שבצד הכביש גחנו שלוש נשים
בדואיות כבדות, שקטמו עשבים בידענות. לכל אחת היה סל פלסטיק
וסכין. הן הזדקפו ועמדו קפואות, לבושות בגלביות כהות ובכאפ'יות
שחורות-רקומות, ופניהן כעורות, מקועקעות בגסות, בקווים
ובנקודות. כמו חיות-בר פראיות הן הביטו בנו, סכיניהן נצצו בשמש
הסתווית והתיזו עלינו זהרורים. לידן היו כמה ילדים וילדות
שחורי עיניים, יחפים, לבושי בלויים. הילדים התקרבו ונעמדו
במרחק מספר פסיעות מאיתנו.
ישי וניצה נצמדו לרגליו של נוח וניצה יבבה, "אני מפחדת".
"איזו פחדנית ניצה. מכל דבר היא בוכה. מה יש לפחד?", אמר לי
דודו ושנינו גיחכנו. נוח ליטף לה את הראש ואמר, "תגידו שלום"
ומיד פנה אל הילדים הזרים, בחיוך מלאכותי, מוגזם, מנפנף בידו
באיטיות, ואמר במבטאו הייקי, "שלום ילדים, סאלאם עלייקום".
הילדים ציחקקו וענו, "שלום, שלום, שלום". אחת הילדות לבשה שמלה
צבעונית, ראשה היה עטוי במטפחת ופניה מכוסים ברעלה, ונוח אמר,
"אתם יודעים שהילדה הזאת, שהיא בגיל שלכם, עומדת בקרוב להתחתן?
רוב הסיכויים שבשנה הבאה היא כבר תהיה אמא". לא הבנתי איך זה
בכלל יכול להיות. אמרתי בשקט, בביישנות, "סאלאם עליקום". גם
דודו ודינה אמרו. הערבים צחקו. שפרה אמרה, "כן, היא בטח תלד
עשרה ילדים וכשתהיה בת שלושים, תיראה כמו בת חמישים". עיני
הילדה צחקו אלינו מעבר לרעלתה הצבעונית.
ילד אחד, שעיניו אפלות, התקרב אלינו. הוא עמד מולי, חייך
בשיניים לבנות - ואז, לפתע, התכופף, נגע בירכי בכף ידו היבשה
וברח. נבהלתי ומעדתי. שפרה הזדרזה אלי ועזרה לי לקום וחיבקה
אותי, בעודה טופחת על אחורי מכנסי, להסיר את העפר שדבק בהן,
כשהיא מקללת את הנער במיבטאה הדרום-אפריקאי, "בלודי הל. סאץ' א
חוצפן. בלודי ערבים."
צחקתי במבוכה. שפרה ונוח ריכזו אותנו, כתרנגולות האוספות בחרדה
את אפרוחיהן, והאיצו בנו שנלך הלאה. מגע היד הזרה, החומה, להט
על פנים ירכי, קרוב לקו המכנסיים, והאיץ בי חידודים של
צמרמורות מוזרות וזרות. שפרה נתנה בי מבט חם, חבקה את כתפי
ואמרה לי בשקט, "כדאי שנדבר".
"על מה? אני בסדר. זה שום דבר, מה שהוא עשה. זה לא כאב לי".
"לא", היא אמרה בחיוך איטי. "זה לא קשור לזה. זה קשור לזה שאת
מתפתחת".
"אני לא מתפתחת. זה לא נכון", עניתי בכעס, מהדקת את זרועותיי
אל הבליטות המכאיבות בחזי. התפתלתי וחמקתי מחיבוקה ורצתי
קדימה, כששולי חולצת הכפתורים הגדולה, שהקפדתי תמיד ללבוש מעל
לגופיה, אחוזים בידי.
הילדים הערבים התחילו להשליך לעברנו אבנים קטנות. "אל תשימו
לב", אמר נוח, "תמשיכו ללכת". הוא נעמד וחיכה שכולנו נעבור -
ואז הלך מאחור כשפניו אל מול הילדים הערבים והוא מתרה בהם
באצבעו, באיום.
רצתי קדימה, ליד דודו ואיתן. תמיד ליד דודו. יודעת שגם לו טוב
לידי, אף שלא דיברנו על כך מזה ארבע שנים, מאז שלחשתי באזנו,
בכיתה ב', שאני עדיין אוהבת אותו ותמיד אוהב, אבל אני מסתירה,
שהילדים לא יצחקו עלינו.
כעבור בערך חצי שעה הגענו למבנים המוזרים של שדה התעופה. היה
חם והתיישבנו על הארץ, בצל חומת האבן, לאכול תפוזים שסחבנו
בתרמילי הגב ולשתות מים -ואחרי דקה כבר רצינו לשחק, לרוץ ולטפס
על קירות האבן העבים, הבנויים בצורת חית.
שפרה ישבה בצל, כשרגליה דקות הקרסוליים פרושות לפניה בפישוק.
ירכיה השעירות, המגוממות, ניגלו מתחת לחלוק התכלת שהרימה כדי
להצן על עצמה. היא נפנפה בו וצחקה דרך משקפיה, ואמרה במיבטא עם
ריש רכה, "שרק יבוא כבר החורף. אוי. זה לא בשבילי, הארץ
הזאתי". הפניתי את מבטי מהמראה המזעזע של הפרווה השחורה
שבצבצה משני צדי תחתוניה הלבנים והתחלתי לטפס בזריזות על הקיר,
אחרי דודו. שפרה קראה אחרי בצחוק, "אוי, שרון, את כל כך כמו
בן!" והשמחה מילאה בבת אחת את חזי. יללתי שאגה של טרזן תוך
דילוגים על הקיר הגבוה.
"בואו, ילדים. תיראו מה מצאתי", קרא נוח, שהיה כפוף מעל ערימת
שברי חרסים.
"שוב פעם עתיקות? זה משעמם!", קראתי, אבל בכל זאת צייתתי
והתקרבתי.
"תראו, ילדים. חרסים מהתקופה הביזנטית והערבית", קרא בהתלהבות,
שסיקרנה אותי. התכופפתי והרמתי כמה מהשברים האדמדמים וחיפשתי
עליהם סימנים. כתמים כהים פשטו על חולצתו של נוח, מתחת לבתי
שחיו, והעלו צחנת זיעה. רוק יבש נצבר בגושים לבנים בזוויות פיו
וליווה כקרום את תנועת שפתיו, בעת דיבורו. תחושת קבס גאתה בי.
ישי ודינה התרפקו אל גופו הרך והלח ומילמלו, "נוחי, נוחי, מתי
תחלק לנו סוכריות"? - והוא ליטף את ראשיהם בידיו הלבנות.
הפניתי את מבטי מהם וחשבתי בתיעוב, איזה רכרוכיים ותינוקיים
הם.
בדרך חזרה הוביל אותנו נוח דרך שדה, ששלף יבש וגבוה עדיין
ביצבץ בו ונעלינו שקעו באדמה הלחה. הגבעולים היבשים הצליפו
ברגלי כשוטים קטנים ואני אהבתי את התחושה הזאת, וחשבתי שהיא
מחשלת אותי, כמו קשיי הצעידה, שאותם חשתי בשרירי שוקיי
ובשלפוחית שהשתפשפה בזרת הרגל ובלהט השמש העזה, שהאדים ושרף את
עורי. כך אהיה חסונה, שזופה ובריאה ואהיה מסוגלת לשרוד בתנאים
קשים, כמו הנער בוי מ"טרזן", או הקלברי פין, או רובינזון
קרוזו.
הגענו לצילו הכבד של עץ האלון הגדול, שבקירבת הפניה לכפר
הערבי. מיוזעים וסמוקי פנים נשמטנו על האדמה. לעץ היה ענף
מאוזן, רחב ונמוך. התיישבנו עליו לפי תור והתנדנדנו בצהלה
ובשירה.
ליד העץ היה מיבנה מלבני צבוע בסיד. "זהו קבר של שייך", הסביר
נוח. "שימו לב. כל המקומות שמוקפים בעיגולי אבנים הם קברים".
הוא הרים את פניו והביט בתהייה על הנשים הבדואיות והילדים
בשדה, שעמדו ללא ניע, כנטועים, וצפו בנו. מעין משב-רוח מאיים
עלה מהם לכיווננו. "אולי הם לא אוהבים שדורכים להם על
הקברים?", שאלה מירה, שתמיד הייתה עירנית לצדק חברתי ונוח אמר,
"מירה צודקת, בוודאי. זה ברור. ילדים. אל תדרכו על הקברים. זה
קדוש לערבים", אבל אנחנו, ככל שהשתדלנו, לא הצלחנו שלא לדרוך
על עיגולי האבנים הצפופים, שמילאו את כל השטח. "איך זה שיש פה
כל כך הרבה קברים?", תהתה דינה. "בבית הקברות שלנו יש רק
שלושה". נוח אמר, "הם קוברים פה כבר הרבה מאוד שנים" ושוב הרים
את מבטו אל החבורה הדוממת, הקשה, שעמדה מולנו, במרחק מה, ללא
נוע. "אצלנו הרבה יותר יפה בבית הקברות", הוסיפה דינה. "הכל
מכוסה צמחים. בכלל לא רואים את האדמה וזה לא מוזנח, כמו פה".
התיישבתי בתורי, בפישוק רגליים על הענף המסוקס, הרחב - ולפתע,
זכר המגע של הנער הערבי בירכי העלה בי שוב צמרמורת. עצמתי את
עיני, מהדקת את רגלי אל הענף העבה, המחוספס, מתרכזת בתחושה
החדשה, העזה, המופלאה, שעלתה ממפשעתי, תוך שאני מתנועעת
כנידפת, קדימה ואחורה. מגע קל בברכי גרם לי לפקוח את עיני מול
פניה של שפרה, שהביטה בי בעיניים מזהירות והנידה קלות את ראשה.
התעשתתי והפסקתי את ניעתי, בידיעה שנתפסתי בדבר מגונה מאד -
ומייד, כאילו לא קרה דבר, קפצתי מהענף והצטרפתי לצהלות הילדים,
שדילגו על האבנים הפזורות סביב העץ.
אחר כך ריכז אותנו נוח וסיפר לנו אגדה, שאינני זוכרת את סופה,
על שני ילדים שתעו ביער, בשלג, וניקלעו למערה. שפרה קראה לבנות
שצריכות פיפי לבוא איתה והביטה אלי והזמינה אותי במנוד-ראש
מחוייך. הלכתי אחריה בחוסר-רצון, אל מאחורי שיח גדול. השיח
הסתיר אותנו מהילדים, אך לא מחבורת הבדווים שבשדה. "אוי, מה
איכפת לכם!" אמרה שפרה, והרימה את חלוקה וחשפה את ישבנה הגדול
והתכופפה להשתין אל מול פניהם של הנשים והילדים הבדווים. פחדתי
שהם יתקיפו אותנו, בזמן שבגדינו מופשלים. נדחקתי בזהירות אל
תוך השיח הדוקרני. כשהסרתי את תחתוני, ראיתי עליהם כתם שעבר
מעט גם למכנסים הירקרקים. נבהלתי. מעדתי ונדקרתי מהשיח. צעקה
נפלטה מפי.
שפרה, שסיימה להשתין בפכפוך קולח וחסר-בושה, שאלה מה קרה.
גמגמתי שיש לי דם. מכנסי, שוקי וגרבי היו רטובים מהשתן שניתז
עליהם, בבהלתי. ניגשתי ברגליים רועדות וישבתי על אבן.
השתנקויות-בכי החלו גואות בי. שפרה כרעה לצידי וחיבקה אותי.
"אמרתי לך שאנחנו צריכות לדבר", אמרה לי בחום והוסיפה, "אל
תדאגי. זה טבעי. הייתי כבר צריכה להסביר את זה לך ולכל הבנות".
בהמשך הדרך הלכתי אחרונה, אחרי הילדות המתקשות, ממררת בבכי
וממלמלת, "זה לא נכון. אני לא רוצה" ושפרה הלכה לידי ואמרה
לילדים המסוקרנים ששום דבר לא קרה.
מבעד לדמעותיי, ראיתי את הנשים הנטועות בשדה. מבטיהן הקשים
צרבו בי כמו מגעם הנצחי של האבנים והאדמה. פתאום ראיתי, שלהבי
סכיניהן אדומים מדם.
|