עלה הבוקר.
השעון עורר אותי.
קמתי על צד ימין, התקרבתי אליו, במשך יום חג סביבי בתנועות
מעגליות, הנעים מנגינות והשמיע לי פעימות לבו. לא מש ממני.
התמזמזתי עם הזמן, חששתי שיחמוק תחת ידיי, לא חפצתי לראותו
נוזל לי בין האצבעות. רציתי לגעת בזמן, לנצל אותו קצת (ולא
יותר). השעון שלי תקתק, ניהלתי מרוץ נגד הזמן אשר החל לפתע
להתפשט. התכווצתי. נסוגותי צעד לאחור וביקשתי פסק זמן. הקצב
שלו היה מהיר מדי עבורי, לא היינו מסונכרנים. אצה לו השעה,
תקתק במשנה מרץ. צרמו לי הצלילים, לא נשא חן בעיניי הכיוון
שלו. צעקתי לו שיעמוד במקום, אפס צפצף עלי ולא שעה לי. תחת זאת
עמד על הפרק, בניצב אלי, התמתח. המחוג הגדול שלו השיגני, קצרה
ידי. המנגנון פעל נגדי. השעון טען כי הוא רק עושה את שלו ומוטב
לי שאזרום עימו, אחרת יעזבני לשנייה שמחכה לו ואני אוותר
מאחור. פתאום זה חדר אלי: קיים בו עיוות (חסר לו בורג), יש לו
רק מספרים בראש. אבל כשהתעוררתי והבנתי לאן הוא חותר וכי הזמן
דופק כבר היה מאוחר. The time came
ירד הלילה.
השעון השכיב אותי.
צמצם הוא את המרחב בינינו ונעץ בי את שיניו החדות. כל דקה
התמלאה בנפח אינסופי. בדרך לא דרך נכנס למנהרתי. חשכתי וידעתי:
אין דרך חזרה בזמן. לא תכננתי לצאת למסע בנבכיו. בשעת השיא
בקול שאון החריד והרעיש אותי. הטיל הוא לתוכי פצצת זמן מתקתקת,
הטביע בי סימן ונתן בי אות (לא עצר הוא לפני ה-ח' שלפתח רובץ).
במטען צד את נשמתי. הייתי לסליל. עבר בי זרם חשמלי. התרוקנתי
באחת. דממתי, קפאתי במקום. עצמתי עצמי. על פניי חלף הזמן.
נרמסתי תחת גלגליו. הייתי רק תחנת ביניים בשבילו. סטה הוא מן
המסלול, דרס אותי והמשיך הלאה. נעתקה נשימתי. עברתי למימד אחר,
ריחפתי בחלל שנפער בנפשי. איבדתי את כוח המשיכה ויצאתי משיווי
משקל, לא היה לי על מה להישען. חלק משנה מעוברת הייתי, לא
ידעתי מה ילד יום. פג. עבר זמנו. חצה את נקודת האל-חזור.
הצירים התרופפו. חרקתי שיניים ופירקתי אותו. הרגתי אותו, חבל
על הזמן שגלש ונשפך. אין לו שעה, אין לו מקום. לא ינוע עוד, לא
ירפא. נקטע הרצף. הקיץ הקץ. חזרתי לאיפוס.
מצאתי מנוחה.
|
