"שלום, דוקטור סדלצקי ?!", "כן, הכנס נא וסגור את הדלת", אני
מציית לאיש זעוף, כסוף שיער עם מקטרת, "דוקטור, מימי שלחה אותי
אליך, היא אמרה לי שכסף פותר הכל".
הוא מביט בי, משתעל שיעול לח וקולני, מקנח אפו ופיו בממחטה
משובצת ולוחש: "כמעט הכל", קולו משתנק, "איך אני עוזר לך,
אדון...", מזרז אותי בכף ידו, "סליחה דוקטור, קוגן, ניטו קוגן.
רציתי לדעת אם תוכל לכרות לי אונה אחת מהתודעה, אני רוצה לדעת
פחות על המתרחש, להיות משוחרר יותר, פחות לחוץ", "אהה, תודעה",
אומר הדוקטור, כמו שומע ואינו מקשיב, מפטם את מקטרתו ומדליק
אותה, הדוקטור נעלם.
"אמצעים אחרים כבר ניסית, אדוני הצעיר?", חוזר אלי האיש מבעד
לוילון הסמיך,
"כן", מהסס, "שתיתי כבר כמה פעמים תה כזה, כדורים כאלו פה ושם,
ממרצים, מדכאים, זה לא עוזר דוקטור, זה עובר. אני מחפש פתרון
קבוע!".
"אני מבין", הוא כבר רוכן על דפיו, ממלא אותם בכתב מחובר
ומפוזר בעט כדורי כחול, "אני מבין", חוזר ואומר, הוא יאמר זאת
עוד מספר פעמים בטרם ישלח אותי עם פתק קטן לפקידה שבחוץ.
"הדוקטור רשם לך כמה בדיקות קטנות כאן", פונה הפקידה בקול
מאנפף, הדוקטור לא יכול לסדר לך את זה, מותק?!, שואל עצמי
בשקט. אולי הוא גם ישתיל לך באותה ההזדמנות את מה שהוא יוציא
לי, במקרה כמו שלך תרומת איברים זה מצווה, מגחך לי גיחוך
ממורמר. "אם הבדיקות יראו שאתה כשיר לניתוח, זה יקרה כבר בשבוע
הבא, את התוצאות אתה מביא אלי, יחד עם המכתב מהבנק."
"תודה לך, יום טוב.", שבוע הבא בפי הפקידה המאנפפת, נשמע לי
קרוב מאי פעם.
הפגישה בבנק, הבדיקות השגרתיות, סוף השבוע והניתוח, עברו די
בקלות והנה אני, מודע הרבה פחות.
מודאג הרבה פחות, פחות לחוץ, אפילו צחקתי מקריין אחד ברדיו,
הוא הקריא כתבה מעל דפי עיתון יומי, על אדם אחד, שעשה ניתוח
להסרת המודעות , אצל דוקטור סדלצקי.
"המודעות המוסרת הושתלה בהצלחה בגופה של צעירה, לצעירה שלום.
למודעות נשקפת סכנה."