שופכין. מי שופכין זורמים בעיר שלנו. לכל מקום שהולכים קקי
ופיפי שרועים על המדרכות על הכבישים ובתוך הפארקים.
לא תגידו שבטעם טוב! להפך, בטעם חרא! כל העיר הזאת מלאה בו,
כמו גם האנשים שטורפים אחד את השני בדיוק כפי שהם
טורפים את חתיכת התרנגולת בארוחת הערב- מלאים בו. מי רוצה רגל?
מי רוצה יד? ואז לאחר מכן הם פולטים אותו, פשוט
מחרבנים אותו על האדמה! איפה הבושה?! נעלמה, הלכה לבקר את
שלווה בת דודתה. שתיהן הוכרזו נעדרות מתישהו לפני 40 שנה.

אז מה כן יש אתם שואלים? שופכין, מי שופכין שנשפכים לים
ויוצרים את החיבור הבלתי אפשרי כמעט בין חרא אנושי לחרא של
דולפינים. מי היה מאמין? טוב, אז מסתבר שהאנושות התקדמה הרבה
בשנים שהייתה בסביבה, היא כבר המציאה דרך מופלאה
לשנע חרא מסביבה לסביבה. ככה שאם חייזר יקפוץ לביקור. ראש
הממשלה יוכל לקבל אותו בברכה, להרים ראש, להסתכל לו
בעיניים בלי למצמץ, בזמן שהוא עורך לו את הסיור הראשון במערכת
הביוב המרכזית, "לכאן אנחנו מזרימים את החרא שלנו אדוני
החייזר!" החייזר, במידה ולא היה ירוק מלכתחילה, היה נהפך לכזה
בן-רגע ואומר "בן אנוש דוחה! עדיף היה לי ללכת אל הדולפינים!"
או אז ראש הממשלה היה מכריז בפכחות: "הו אדוני החייזר, זה
בסדר. גם שם יש לנו חרא".

כל כך הרבה קקי. לאדם נותר רק לתהות מה היה קורה אילו היו
משקיעים את הזמן והמחשבה על עניינים אחרים כגון תעלות מים
הולנדיות, או חוות פסיפלורה. אבל אני משוחרר מהצורך הזה בתהיה.
אני בסך הכל ג'וק בתעלת ביוב ובמילא יהיה פה לשרוד ולצחוק על
כולם כשהחרא יהפוך פתאום להיות ביתם.