לחוף העוני, נרצעת רוח במפרשי
נייר בין ירכתי החורף; ילדתי שקוראים
לה גשם, מוציאה מתוך הבית עננים מפני
השמש, ובתלות ענן של צמר לפתח דלת,
אני שואלת מה לפנים? היא מחייכת בעיני
כחול ואני שוב נושכת בעקבי סוסי יאור
בדרך מטה לשבור עוד שבר, הן לא נותרו
עוד קופות של חסכון.

היכולת הנמעטת מהיד לפה, כשהאין נשמע
וולגרי מתוך צרידות שבגרון. לא, זה לא
הכעס שנותר בי ביתרות של חוב, כשהגז
מנותק בינתיים הארובות עוד בוערות.
מרקם האושר לא נפגם, רק דפוס שונה של
היאוש נשמע אחרת כשהוא נכתב מפה חסר
ליד רושמת.

בערי המסכנות כך שמעתי, מלאו
אסמי הבר עד אפס המקום וכמה אהבה
דחוסה בכפות התמר שצימחתי במקום ידיים
לשאת את ילדי הרך; כשרק הערב ניבטתי
שוב, הזאבה באישוניו מתוך פרווה
של חושך קר.

ואיני יודעת, איך בערי זהב נשבר מגע
הכסף, אולי זה רק אינסטינקט בסיסי
שאני מחזיקה באלף זרועותיי וכך
רק בקושי, באחרון מטות הלחם,
עד אשר תחנוט התאנה פגיה
והגפנים יתנו סמדר.