מבעד לקפלי העין, נעורים בי שוב
רפאי החושך, גם הירח סב אחר
בבואותיו, רדוף בעיוורון.
הגשם שוב איחר לבוא, בחסות עיניי
העצלות, עצום ורב כלאחר שרב,
כשעל שפתיי יבשו הבוץ וגם הרוח
בהם לחשתי עצמי לגולם, ולשתי
את חומריי לחרדות עפר.
הנה אמנם כינסתי את כל זאביי,
נהמות הלילה, אפילו כך רוחצת
הלבנה בגגות העיר וברחובות רטובים
פרווה, הולך זיווה בתחתיות שאולות
שפה מורכבת, כמו העונג לאורך
קו התפר בכסות ערווה, או מצוקה
בעדשת השמש; ובחבלים בהם נקרע
האור מתוך טבור הלילה, רועש
הבוקר קובץ שמע, כשאון הציפורים
הנשברות במדרכות.