התגברתי על רוני. כן. זהו. כבר לא איכפת לי ממנו. אז היינו
חברים שנה וחצי. אז הוא היה החבר הרציני הראשון שלי. כאילו
שאיכפת לי... אבל הבעיה היא שכן איכפת לי. טוב. הוא ממש הכעיס
אותי. אין לי שום דרך ליצור איתו קשר! הוא עבר, אין לי את
הטלפון שלו, אין לי את הכתובת שלו... איך אני אמורה ליצור איתו
קשר? העיקר אמר לי בטלפון 'כשנעבור תתקשרי אלי, אני אתן לך את
המספר'. בטח. סתם שקרן. למה אני צריכה אותו? הוא סתם מפגר...
הוא בטח בכלל לא אוהב אותי, וכל הדילמה של אם להישאר אצל דודים
שלו או לא הייתה סתם בלוף... נראה לי שאני אלך למעיין... אני
חייבת לדבר אתה. לא הספקתי לדבר אתה היום כי היא כל היום הייתה
עם עומרי...
התקדמתי לכיוון הדלת. פתחתי אותה, ובצדה השני עמדה... מעיין!
"היי..." אמרה. "מצטערת שלא דיברתי אתך אתמול והיום..."
"אמרת שאני יותר חשובה מעומרי..." אמרתי בחצי-כעס... לא שתחשוב
שאני במצב רוח נורא, אבל מספיק בשביל שתדע שאני כועסת עליה.
"צודקת, אבל... מצטערת."
"טוב, נגיד." אמרתי, והכנסתי אותה לתוך הבית.
"לאן התכוונת לצאת?" שאלה.
"אליך..."
"אה. אז מה חדש עם רוני?"
"אממ... עזבי אותו, הוא סתם מפגר."
"מה? למה?" שאלה בפליאה.
"כי הוא עבר דירה היום, והוא לא אמר לי."
"מה?! זו בטח טעות... מי אמר לך? תתקשרי אליו עכשיו. את חייבת
לדבר אי-"
"כבר התקשרתי אליו," אמרתי. "אבל הוא כבר עבר. הדיירים החדשים
כבר גרים שם ורוני כבר עבר לאילת. אין לי שום דרך לדבר איתו...
אבל לא איכפת לי. הוא כנראה בכלל לא אהב אותי."
"הוא אוהב אותך! הוא מטורף עליך, ואת יודעת את זה. זו בטח סתם
טעות. אני מתערבת אתך שהוא יתקשר אליך מחר."
"כן, בטח. הוא לא, ואני יכולה להתערב אתך על 100 שקל שהוא לא
יתקשר."
"נועה, הוא יתקשר. עכשיו, אני צריכה ללכת. אל תדאגי יהיה
בסדר." אמרה בשעה שקמה מהמיטה שלי והלכה לכיוון דלת הבית.
"חכי, אני אלווה אותך." אמרתי.
"טוב." אמרה.
נעלתי את הבית ויצאנו.
כל הדרך אל מעיין דיברנו עליה ועל עומרי. ולא היה איכפת לי. זה
לא שרציתי לדבר על רוני.
"טוב, ביי." אמרה, כשהגענו לבית שלה.
"ביי," אמרתי, מסתכלת עליה כשהיא נכנסת לביתה.
נכנסתי למכולת הצמודה לבית של מעיין כדי לקנות פחית קולה.
כשנכנסתי בדיוק יצא נער בן 15 או 16 עם שיער שחור קוצים, גבוה
ורזה. הסתכלתי לו בעיניים. הוא הסתכל עלי, והמשיך ללכת. גם אני
המשכתי ללכת. כשנכנסתי למכולת הצצתי מהחלון, וראיתי שהוא הסתכל
אחורה, עלי. הסתכלתי עליו מסתכל חזרה קדימה וממשיך ללכת. לפתע,
נעצר הנער, וחוזר אחורה לכיוון המכולת.
ואז, נעצר קרוב לדלת המכולת. עומד בצד ונשען על הקיר.
לאחר ששילמתי על הקולה, יצאתי.
"היי," אמר, כשיצאתי. "מה נשמע?"
"אממ... בסדר, אני מניחה, תודה. ואתה?" שאלתי בבלבול.
"טוב, תודה. ואפילו יותר טוב כשאני רואה אותך." אמר בחיוך.
צחקתי. איזה קלישאה ישנה. ככה התחילו עם בנות בימי הביניים.
"איך קוראים לך?" שאל.
"נועה, ולך?" אמרתי.
"שי."
"שלום שי, נעים להכירך." אמרתי.
הוא צחק.
"לאן את הולכת?" שאל.
"אני הולכת להביא לסבתא שלי שגרה בקצה היער פחית קולה כי היא
חולה מאוד."
הוא צחק שוב.
אבל אני לא צחקתי. לפתע חשבתי על רוני ועל הסבתא החולה שלו.
לא, נועה. את יכולה להפסיק לחשוב עליו. עומד מולך נער בגילך
שמתחיל אתך.
"אפשר ללוות אותך לסבתך? אני לא נושך." אמר.
"אה לא? אתה זן נדיר או משהו?" שאלתי.
"כן." אמר.
צחקתי, וגם הוא צחק.
התחלנו ללכת לכיוון הבית שלי.
"אז, אני אוכל לראות אותך שוב מתישהו?" שאל כשהגענו אלי.
"אני לא רואה למה לא. כל עוד אתה לא נושך..." עניתי.
"באמת שלא! מבטיח!"
צחקנו, ונתתי לו את מספר הטלפון שלי.
"טוב, אני אתקשר אליך." אמר.
"ביי." אמרתי בחיוך, ונכנסתי הביתה.
ברגע שנכנסתי התקשרתי למעיין וסיפרתי לה הכל על שי והשיחה
שלנו.