התעוררתי מהשעון המעורר בחדר ליד, התמתחתי במיטה ובנסיון להבין
איפה אני בדיוק ואז נזכרתי.
שוב אני בדירה המצ'וקמקת והמסריחה. בוקר טוב.
גררתי את עצמי באיטיות מהמיטה כשאני נאנחת, נף נף, נצמדתי
לארון והתחלתי לבחור בגדים - אין לי המון, יש לי כמה, שום דבר
לא חדש, נף נף נף, כשאני מתעוררת בבוקר תמיד יוצאים לי כמה
נפים עד שהסינפסות שלי עושות ריסט ומעלות את כל המערכת מחדש,
אני דגם קצת איטי של אלוהים, נף נף.
בגלל זה בבוקר אני מעדיפה לשתוק, גם ככה יוצאות לי שטויות, כמו
הבוקר ההוא שהחלטתי שכל הגרביים הפכו לנקבות. אני חושבת שאני
טיפוס של לילה, כשהאור לא מסנוור, אני חוטפת פחות פוטונים
מייננים למרכז המוח השקט, כשאני רק מתעוררת כל החולצות נראות
לי אותו דבר, בגלל זה אני עלולה לצאת מהבית עם סוודר בקיץ
כשאני קמה מהר מדי, או בלי חזיה. רק בגרביים אני לא מתבלבלת,
אמנם לקח לי 30 שנה כמעט להבין איך המוח שלי פועל, אבל בסוף
הבנתי במה אני טובה - גרביים. גרביים זאת המומחיות שלי, בשביל
לבחור חולצה אני צריכה להיות ערה לפחות חצי שעה, אבל בין
הגרביים אני יכולה להבדיל ישר, וזאת הסיבה שאני משקיעה בהן כ"כ
הרבה והקציתי להן את המגירה הכי גדולה בארון קיר שלי.
פעם בתקופה שלא הייתי כל כך עסוקה ולפני שאמא שלי חזרה להציק
לי, הזקנה חסרת החיים הזאת, הייתי יכולה להרשות לעצמי כמה דקות
של חסד מוחלט, הייתי יכולה להרשות לעצמי לקפוץ לשרותים ולצחצח
שיניים לפני שהתיישבתי מול המגירה החומה הגדולה מלאה בלבטים,
אבל היום אני יודעת שאם היא תשמע אותי מתמתחת, או מצחצחת, היא
תגיע מיד בריצה ותתעקש לעזור לי, גם עם הגרביים. ואז היא תהרוס
לי את חמש הדקות הכי טובות של היום, החמש דקות האלה שבהן אני
מתמסרת לפטיש האישי השלי, לגרביים, חופרת עמוק במגירה הגדולה
ומחפשת איזה גרב שלא ראיתי מזמן, נניח, את הכחולה עם הקצה
הפנימי הפרום, זאת שקיבלתי איתה את המחזור הראשון, נכון היום
היא כבר תכלת, וטיפת הדם הקטנה שנזלה עליה כבר נעלמה מזמן אבל
אני עוד יכולה להיזכר בדיוק איפה היא הייתה.
אני לא אתן לה לזרוק לי אפילו גרב אחת, לחולת סדר הזאת, כשהיא
ממש מעצבנת אותי אני מחפשת את הגרב האפורה עם הפסים הכתומים,
זאת שלבשתי אז בגיל 18 כשדחפתי אותה במדרגות ושברתי לה את היד,
חבל שהיא סלחה לי, אבל היום היא אפילו לא יודעת למה פעם בשבוע
אני מוציאה את הגרב הזאת מהמגירה ובוהה בה מספר דקות.
אל תסתכלו עלי במבט עקום, לכל אחד יש איזה פטיש קטן, חלק
אוספים נעליים, אבל בשביל להיות אימרלדה מרקוס צריך הרבה מקום,
וממילא גם כשהיו לי יותר נעליים הייתי בסוף הולכת עם הזוג הכי
נוח, להחליף נעליים כל יום זה לא כיף. ופטיש לחולצות או
מכנסיים כל אחד יכול לפתח, זה לא חוכמה, פטיש לכובעים - יצא
מהאופנה בסוף המאה ה-19, פטיש לעניבות זה ללסביות, פטיש לאיפור
זה לא בריא לעור, פטיש לעגילים לא נוח למי שישנה על הבטן, בלי
כרית, מפני שאז הם דוקרים בצד של הפנים, יאללה, אני לא מתכוונת
לעבור על כל סוגי הפטישיזם, לי כיף ונוח עם גרביים וזהו, אני
אוהבת גרביים. במיוחד את הגרביים הצבאיות שהלוותי לפני כמה
שנים מאמנון קצת לפני שהוא השתחרר ושלח את עצמו לחו"ל ואותי
לעזאזל, עם הגרביים האלה היו לי אחלה אורגזמות. היו גברים שאף
פעם לא הבינו את הצורך שלי להישאר עם הגרביים, הם לא ידעו שאני
פשוט אספתי זכרונות, לגרביים של האורגזמות הקציתי את הפינה
הפנימית מימין של המגירה.
תראו אותי, מתרפקת על שעשועי מין, יש לי עוד הרבה זכרונות -
הנה הגרב השחורה עם הנקודות הלבנות שלבשתי למבחן בביולוגיה
מולקולרית וקיבלתי 96, היא היתה גרב המזל שלי עד המבחן
בביוכימיה, את הגרב הורודה לבשתי באמסטרדם, ואת זאת עם הציור
של סנופי קניתי בסן פרנסיסקו, את זאתי עם החזירים גנבתי מאורלי
מאיר כשהיינו בכיתה ו' ואת הגרב עם פסים בכל צבעי הקשת לבשתי
בחתונה של ורד. זאתי שנראית כמו פרת משה רבנו היתה איתי
כשהשתכרתי בפעם הראשונה וכשאני מתרכזת אני מסוגלת לראות את
כתמי הקיא ולהריח את הריח החריף של הוודקה, את הגרב של הלוס
אנג'לס לייקרס גרבתי בפעם הראשונה שהתמסטלתי ובימים שאני יודעת
שאין לי מה לעשות ויש לי קצת גראס בבית - היא תמיד איתי. וזאת,
הירוקה עם שני הכפתורים, היא הגרב הראשונה שלי באוסף, הגרב של
תיאטרון הבובות המאולתר של אבא, שמזמן כבר לא בא לבקר. כשהוא
יבוא אני אוציא אותה ואבקש ממנו שיעשה את החיקויים שלו רק עוד
פעם אחת. יש גם גרביים עם זכרונות לא כל כך טובים, גרביים של
פרידות, גרביים של כשלונות, של פיטורים, של דכאונות ואפילו
גרביים של שעמום, די חדשות.
עם הגרב הצהובה הזאת חנקתי את אמיר, הגיע לו לבן זונה, אפילו
לא בא לבקר אותי, בקושי שאל, הרדמתי אותו, וחנקתי אותו עם
הגרב, בעיקר בשביל הזכרון, לא הייתי בטוחה שזה יהרוג אותו, אז
זרקתי אותו מהמרפסת בקומה השביעית. אם הוא היה בא לבקר אותי
הייתי עושה את זה, באמת שהייתי עושה את זה. אבל אפילו פעם אחת
הוא לא בא אחרי התאונה, אמר שזה קשה לו מדי, הבן זונה, ולי לא
קשה? אשמתי שהוא לא עצר בעצור? והזוג הזה לבן לגמרי, עם קרע
קטן בימנית שביניהן, זה הזוג שגרבתי בתאונה, עדיין שמור, שלוש
שנים לא גרבתי אותן, שלוש שנים לא גרבתי.
אמא נכנסה לחדר כשהיא שמעה אותי בוכה בקול חזק מדי, היא לא
אמרה כלום, ניסתה להסתכל לי בעיניים אבל אני השפלתי מבט, היא
סגרה את המגירה, תפסה אותי חזק וגררה אותי לכיסא גלגלים
שבפינה, חוכמה גדולה, לסחוב את ה-25 קילו שלי.
"בואי נשמה שלי, בואי לשטוף פנים ולצחצח שיניים, די, תפסיקי,
אני מרתיחה מים לתה עם נענע"
העפתי מבט אחרון להיום לעבר המגירה ונתתי לה להסיע אותי,
הלוואי והמוח שלי לא היה עושה ריסט ונשאר רק עם הנף".