אני ממליץ בחום
לכל אלו מכם
שכתבו
ייכתבו
או כותבים
על רצח,
לקום מהכיסא, לצאת לרחוב,
ולהרוג בן-אדם.
פעם העזתי לשאול מישהו,
"לא נראה לך לגיטימי לחלוטין
שמתישהו בחיים שלך
תרצח בנאדם?"
והוא הביט בי במבט מוזר
ואז אמר בשקט, "כן."
זה לא הפתיע אותי כל-כך.
אולי פעם רציתם לדעת, איזה מן אנשים אתם.
רציתם להגדיר את עצמכם.
רציתם לצאת ולהרוג, בוא נאמר, גור חתולים, בסוף הרחוב או
ביער.
אולי אפילו הרגתם.
אני אומר לכם עכשיו: אין מה להשוות.
חתולים לא גונחים כמו בני אדם. הם לא בוכים כמו בני-אדם. הם לא
מתים כמו בני-אדם.
והעיניים שלהם כל-כך קטנות, עד שקשה עם האצבעות
להרים את העפעף המתקרר ולהביט פנימה, אל העין המתה.
אצל בני אדם זה שונה.
להרוג בן-אדם, ממש להרוג אותו,
רוצח חלק בתוככם.
משהו בכם נשאר מרוקן וחלול:
נוצרת לכם הזדמנות להיכנס לתוכו.
לסייר בו.
לראות איך הוא בנוי מבפנים, איך הוא פעל, וכיצד הוא פועל
אצל האנשים האחרים.
אם משהו חשוב נלמד מכל זה,
אזיי במחיר חייו של האדם שרצחתם
אולי הצלתם שניים.
ואם מעולם לא
כתבתם
או חשבתם לכתוב
על רצח,
אז למה המשכתם לקרוא עד הסוף?
אם למדתם משהו מכל זה,
אם התחברתם למשהו מכל זה... |