לאיפה נעלמנו מכאן, הוא ואני מביטים ושואלים,
כבר לא חולמים כמו פעם, כבר לא נסחפים פשוטים.
מזמן הפסקנו לחכות לסוף השיר, והעברנו שוב להתחלה,
הצללים חדלו מלנסות ולהקשיב, ונשארה כמו תמיד רק המנגינה.
מסבירה רגועה לפתע שוב מהו חופש, כשנעלמים ושוכחים,
ברגע מושלם שקיים רק לפני השינה, כשאתה והוא שוב מדברים.
מבטיחים לנסות להתקשר לעיתים יותר קרובות,
ובלי שום ממתינה, עם כל הפחד, ללחוץ על מקש ולענות.
להמשיך להרגיע אותי ואותו שאתה אף פעם לא לבד,
שגם כשקשה וגם כשרע, הירח נמצא בשמיים לעד.
אןלי לא נראה כשיש אור מסביב, ואתה נזכר להביט בוא רק בחשיכה,
אבל הוא שומר וקיים שם, בשביל להזכיר לך שוב את עצמך.
והמים ימשיכו לחכות, שלא תפחד, תיגש ותביט בהשתקפות
לא באשליה.
ותהיה שלם בלי מחנק בגרון, באדם שנותר שם,
ותתנפץ הבועה.