אני מרגישה את זה. אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה, אבל זה
לא נעים במיוחד.
אולי הפירוש שלי של המושג "חברות" חזק מדי. אולי הן נזכרות בי
קצת אחרי כן, כשאני בכלל לא הייתי שוכחת אותן.
אולי אני אובססיבית מדי, תלותית מדי.
אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי, שהיא לא מחבבת אותי. היא
לא סובלת אותי.
היא בטח רק חברה שלי בגלל ששתינו חברות שלה.
אני בטוחה שהיא מרגישה שאני עלוקה. היא רק רוצה שאני אלך,
שהיא תישאר לבד איתן - בלי הדפוקה הזאת שחושבת שהיא חברה
שלנו.
אני תמיד מחכה להן. חוץ מכשאני בדיכאון בגללם או מעוצבנת
בגללם. אבל הפסקתי לחכות להן, הן לא מחכות לי. אני סתם נפגעת,
אז הפסקתי.
וכשאני מבקשת מהן עזרה במשהו שחשוב לי, רק החברה שלי, שאני
בטוחה שהיא חברה שלי, או לפחות אני חושבת שהיא חברה שלי,
עוזרת, היא סתם מזלזלת. אולי היא לא הבינה שזה באמת חשוב
לי. אבל רוב הסיכויים שסתם לא איכפת לה.
כולם כל כך אוהבים אותה. "היא כל כך מתוקה, כזאת חמודה". היא
נראית כה קטנה ותמימה, וחמודה, ומצחיקה, ומתוחכמת - הו היא
כל כך מתוחכמת! עם ציניות שמצחיקה את כולם חוץ ממני, ואפתיות
שמכוונת רק אלי.
הן יושבות כל כך קרוב אחת לשניה, החברה והיא. כל השיעור הן
צוחקות ביחד, מדברות אחת עם השניה, מתכתבות. אני יושבת מאחורה,
רחוקה, כמו שאני מרגישה במציאות. לחשוב שזאת היתה בחירה שלי
ובטיפשותי לא הבנתי שככה זה יהיה. הייתי נחמדה מדי. הייתי
בטוחה ששום דבר לא ישתנה. אבל עכשיו הם, החברה היא וגם הוא,
חבורה צמודה וקרובה, ולא משנה כמה אני אנסה להתערות בהם,
להתקרב אליהם, להתחבר אליהם; אני כבר לא אצליח.
דחפים. פרץ של דיכאון.
היא גוררת אנשים נגדי?
היא לא שמה לב? הם, כולם, לא שמים לב?
יש תמונות שנחקקות במוח. יש לי אחת כזאת שבה היא יושבת וכולם
מתקהלים סביבה, רוצים לגעת בה, רוצים פיסה ממנה, מהמושלמת
הקטנה. היא יושבת שם עם פרצוף כל כך חמוד, שגם אני כמו כולם
חשבתי לעצמי "אווווו".
אבל אולי היא לא הגורם.
הבעיה היא בטח אני. יש לזה הוכחה, זה גלש גם לחברות, שלמרות
שהן גם חברות שלה הן לא מסתובבות איתה כל הזמן כמוהם.
אני בטח ממש מעצבנת. כל כך דפוקה. פשוט קרציה.
אובססיבית, תלותית. אני חוזרת על עצמי אבל אלה המילים
שמתארות.
אולי אני פשוט לא יודעת ממש מה זה חברות, אז אני חושבת שאין
לי.
או שבאמת אין לי חברות.
אבל מה זה משנה? אני אסתגל, אני אשרוד. בני אדם בנויים כך שהם
יכולים להסתגל למצבים משתנים. ואני בת אדם חזקה.
נניח.
אבל כשאני חושבת על זה, למה זה בכלל מעניין אתכם? למה בעצם
מישהו קורא את זה? מקשיב לי בכלל? סתם גיבוב של שטויות מרגעי
שיעמום ובדידות. הכל נובע מהדיכאון הזה.
אני אומר לכם להתראות, אתם מוזמנים להגיד לי בחזרה. אני אומר
גם להן להתראות. הן אפילו את זה כבר לא עושות.