[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איריס פירון
/
אני שונאת

אני שונאת את זה. שונאת הכל בקשר לזה. שונאת. שונאת!
אני שונאת את הבצפר הזה. את בית הספר המטומטם הזה. את
הפלסטיקיות, את העובדה שיותר איכפת למנהלה מהמוניטין של בית
הספר ומציונים, מאשר מהתלמידים. מאשר האנשים שמאחורי הפרצופים
האלה שיושבים כל יום בכיתה. מרוב התייחסות ליער כבר לא שמים
לב, שכל עץ בודד - הוא יחיד ומיוחד. נמאס לי מהנוקשות ושבשביל
להביע את קולך בתוכה אתה חייב לצרוח. מחוסר השוויון,
מהסטריאוטיפים.
אני שונאת את הליברליות המזויפת הזאת. המגוחכת, הזאת, העמדת
הפנים הזאת. הכל העמדת פנים שמנסה לתרץ. אבל אין פה מקום להביע
דעה, ואין פה מקום להיות עצמך, כי אחרי הכל, לפי המשפט השגור
בפי כל מחנך- "בית ספר זה לא דמוקרטיה". אז למה שלא תסתמו לנו
את הפיות וזהו?
אני שונאת את המורים האלה, שלא איכפת להם מהתלמידים. המורים
המרירים, העצובים והעצבניים האלה, שמוציאים הכל עלינו, בסופו
של דבר.
אני שונאת את השיעורים האלה שלא מלמדים אותי איך להסתדר בעולם
האמיתי. שלא מלמדים אותי על האנשים בעולם האמיתי. שלא מאתגרים
אותי, לא מהנים אותי, לא מעניינים אותי. לא מלמדים אותי להיות
אסרטיבית, מצליחה חכמה. רק חומר לימוד יבש, כמו בונזו שמאכילים
כלבים, כי זה מה שיש להם לאכול, והם לא יכולים לבחור משהו אחר
או להגיד לבעלים שלהם שהם רוצים קצת שינוי.
אני שונאת את האנשים האלה. שהולכים ביחד, כמו עדר. שהשונה נדחק
בו הצידה כאילו לפינה משלו, אבל בעצם מוסתר, מוחבא, מסווה בין
כל הכבשים הלבנות שצועדות קדימה ביחד. את המזויפות הזאת! תהיו
אמיתיים, תהיו כנים, תהיו עצמכם. אני שונאת את דרך החשיבה
שלהם, שלכם. כאילו שרק מה שאתם חושבים ורוצים הוא הנכון
והמותר, הלגיטימי, ואם אני קצת שונה- אז אני מוזרה.
אני שונאת את זה שכשאני אומרת משהו שאתם חושבים שהוא טיפשי,
אתם צועקים כדי להשתיק אותי מהר ומיד.
אני שונאת את האנוכיות הזאת. את זה שכשאני חושבת על אחרים,
עליכם, אתם בטוחים שאני חושבת רק על עצמי, כמוכם, ומסתכלים עלי
כאילו אני מטומטמת.
אני שונאת את צרות המוח שלכם, צרות העין, צרות הלבב, צרות
המחשבה והיצירה שלכם. לא הכל חייב להיות מוגדר בקו תוחם, או
להיראות כפי שאתם רואים אותו בעיניים שלכם, או כפי שהוא באמת
נראה. יש גם דברים אחרים.
אני שונאת את הקמצנות המוחבאת והמחשבה התמידית על עצמך, ורק על
עצמך. את הדאגה לכך שאתה תשרוד, ואף אחד אחר לא חשוב, ולא
משנה.
אני שונאת את החומריות שלכם, את הדאגה שלכם שלא תיראו כמו
ש"צריך", שלא תדברו כמו ש"צריך", או שלא תתנהגו כמו שהם מצפים.

את השטחיות הזאת שנובעת מכל חור שלכם, שמטפטפת מכל מילה שלכם.
שבשביל סתם לעשות כיף אין לכם זמן, אבל בשביל לרכל יש לכם את
כל הזמן שבעולם.
אני שונאת את זה שאתם דואגים על קילו יותר או קילו פחות
וסופרים קלוריות גם בחסה. שהמילה "כוסית" ומילים אחרות, כמו
המציאות, כל כך שגורות בשפה שלכם, שאתם בעצם לא רואים מה
אומרים לכם.
שאתם מתלוננים כל כך הרבה, אבל כשיש לכם הזדמנות ויכולת לעשות
משהו בקשר לזה - אתם מוותרים, פתאום זה כבר לא חשוב, פתאום הכל
יסתדר מעצמו, וזה כבר נשכח ממוחם.
אני שונאת את הפינוק הזה. שנותנים לכם כל מה שאתם צריכים וכל
מה שאתם רוצים, שאבא או אימא יתאמצו, שכולם יעשו בשבילכם, ואתם
תתבטלו לכם ותיהנו לכם.
אני שונאת את החיוכים המזויפים שלכם, והצחוק המזויף שלכם,
והדאגה המזויפת שלכם כלפיי.
אני שונאת את המושלמות הזאת! אתם לא מושלמים, ואל תנסו להיות.
למה להיות מושלמים? למה לעמיד פנים? למה לנסות להיות מישהו
שאתם לא? בשביל מי? מי שווה את זה? אתה מי שאתה, ואין שום סיבה
לרצות להשתנות. שמבחוץ כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו
יודעים את התורה, אבל בעצם כולם שונאים אחד את השני, וחושבים
שאף אחד חוץ מעצמם לא שווה. ועדיין, מבחוץ, מחייכים אחד אל
השני כאילו אתם החברים הכי טובים.
אני שונאת את זה שאתם חושבים שצריך עוד מישהו בשביל להיות שלם.
שאם אין לך בן זוג- אתה לא שווה, אתה בודד, "אתה לא קיים".
אני שונאת את זה שעכשיו זה באופנה וזה "קול", להיות שונה. או
לפחות לנסות להיות שונה. זה מתבטא בלבוש, במוזיקה, בסגנון
דיבור ואפילו בהליכה. את זה שאתם מנסים כל כך להיות שונים,
שבעצם אתם בדיוק אותו דבר. שאני מרגישה כמו עוד כבש, לא משנה
עד כמה אני מנסה להיות עז.
אני שונאת את זה שהמוח שלכם עובד באותה הצורה. אף אחד מכם לא
ימציא כלום, אתם מציירים רק מה שאתם רואים, אומרים רק מה שאתם
שומעים, ורואים רק מה שאתם רוצים לראות ורק מה שרוצים להראות
לכם. פיקחו את העיניים. תראו את הזריחה, הריחו את הפרחים,
הקשיבו לציפורים! ראו אותי כפי שאני, לא כפי שאתם גורמים לי
להיות. תפסיקו להוציא ממני את הצדדים הרעים ותנו לי לצחוק בלי
דאגה, בחופשיות.
אני שונאת את זה שכשאני חושבת משהו שונה, משהו מהפכני, משהו
שפוגע בכם קצת כי אתם יודעים שהוא הגיוני, ושיש משהו בדברים
שלי. אתם צועקים עלי ומתעלמים - כי אתם לא רוצים לשמוע, אתם לא
רוצים להיפתח לדעה שונה. להשתחרר טיפה מהקיבוע הכללי שכולכם
שורים בו.
אני שונאת את הפינה הזאת שאתם שמים אותי בה, פיזית ומנטאלית.
את הפינה הזאת שלוכדת אותי, שממנה לא שומעים אותי, לא מקשיבים
לי, שממנה אני לא חשובה.
אני שונאת כשאתם מתייחסים אלי בחוסר כבוד, ואז אתם מצפים ממני
להתייחס אליכם בכבוד. המשפט "יחס גורר יחס" כל כך שגור אצלנו
בשפה, ואנחנו משתמשים בו כל הזמן, שאתם לא שמים לב מתי הוא
רלוונטי ונדרש, ומתי הוא לא קשור בכלל.
אני שונאת את שמירות הטינה האלו. בגלל הדברים הטיפשיים ביותר
חברות נהרסת. אתם לא מסוגלים לראות את האחר כפי שהוא, טעויות
ושגיאות, ולסלוח לו. לגמרי, לתמיד. שבועות אתם יכולים להחזיק
דברים בבטן ולא להתמודד אתם, ובזמן הזה הם גדלים יותר ויותר.
עד שכמו בלון מנופח יתר על המידה, אתם תתפוצצו. אתם זוכרים
דברים לנצח. זיכרון של פיל הוא לאו דווקא דבר טוב. מה ששייך
לאתמול, תשאירו אותו מאחוריכם בשקט ותמשיכו קדימה. למה להיאחז
כל כך חזק בדברים שמכאיבים לכם וקושרים אתכם לזיכרונות לא
נעימים?
אני שונאת שלכולם פה יש בארון שלדים, ושהם מתחבאים יחד אתם
בתוכו. אתם מחביאים את עצמכם, ומחביאים הכל. סודות, אמונות, מה
שאתם באמת חושבים. דברים שעשיתם בעבר, פצעים שנפצעתם ופצעתם
בעבר. הארון כבר עומד להתפוצץ, ואתם לא תחלקו. מה יש לכם
להסתיר? ממה אתם כל כך מתביישים?
אני שונאת את העובדה שאני נראית כמוכם, שגם אני חושבת יותר מדי
על מה אנשים יחשבו עלי, על איך אני נראית, ועל איך להשיג את
החולצה שרציתי. שאני חושבת כמוכם, כותבת כמוכם, ואוהבת בדיוק
כמוכם.
אני שונאת כשאתם מתעלמים ממני, אבל אני שונאת עוד יותר כשאתם
מתייחסים אלי, כי אתם חייבים.
אני שונאת את הסלידה שאני מרגישה כלפיכם, את העובדה שאני לא
מצליחה ולא יכולה להיות כמוכם. את העובדה שלפעמים, אני לא רוצה
להיות כמוכם.
אני שונאת כשמעמידים פנים שהכל בסדר, שהכל מעולה. שום דבר לא
בסדר! שום דבר לא טוב! שום דבר לא הולך לפעמים כמו שצריך! וזה
בסדר. זה טבעי וזה נכון וזה מותר. למה אתם מתנגדים לעצמכם?
אבל הכי אני שונאת, הכי אני שונאת את עצמי. שאני לא עושה כלום.
שאני לא צווחת עם כל הגרון - די! שאני לא קמה והולכת למקום טוב
יותר, שמתאים לי יותר. שאני לא מחפשת אנשים שמרגישים כמוני אלא
מתחבאת ונסגרת עמוק בתוך עצמי. אני שונאת את זה שאין לי את
האומץ לעשות משהו.
אני שונאת את הכל פה כל כך. אבל אני עדיין פה, יושבת בצד
ומסתכלת פנימה, ושונאת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלו?

יש שם מישהו?

מתי,
מתי

הוא יחזור?

רואי חסון


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/06 1:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איריס פירון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה