כשדברים מנצנצים מול העיניים קשה לה לפעמים להישיר מבט
וגם הטלויזיה שמתאוששת משחר לבן די לאט
לא נותנת לה תקווה ליום אחר "כשחיים במחסור..."
אמרו לה "... מבינים יותר".
והקמטים השובבים מטעים את רוב המתבוננים
מחייכת היא ברוגע וגם סתם נקרעת מבפנים.
מונולוגים ארוכים עד לשעות הכי שקטות
היא מחבקת בפראות את הפרוות המוכרות
ריח של יער ומיטה קוצנית
והלילה מאיים לעזוב בשנית
וכשהמלחמה מזוגגת בערום
ואין ברירה אחרת... רק על הציוד לחתום.
ולפעמים כל מה שנשאר זאת ערמה של שרבוטים
וזה באמת מה שנתנו לה החיים... דמעות גדולות של נצנצים