רועדת.
הרעידות האלו לא מפסיקות מאתמול.
מעבירה את הפקק על הקצף על פני המים הרותחים.
מפזרת אותו לאורח קווי האמבטיה.
משחקת בו.
מריחה. משתעשעת. חולמת.
חולמת חלומות שהיו מלאים באופטימיות בזמנו.
שעוד הייתי כל כך תמימה.
נאיבית. מפנטזת. מעיזה.
טיפשה.
המים מתחילים להישאב למטה,
התמימות מתחילה להעלם,
פני השטח מתחילים להתבהר.
וככל שהם נהיים יותר ויותר בהירים,
אני רואה את הכל.
את כל מה שעבר.
בנקודת מבט שונה.
זוויות הפוכה בתשעים מעלות...
זווית שעד כה העדפתי להדחיק את קיומה.
חצי מגופי כבר מחוץ לקו המים,
הקור מתחיל להתפשט ולהעלות צמרמורות,
ששכחתי מקיומן.
הכל רועד בפנים.
הקור המקפיא הזה.
מפתחת שכבת הגנה,
רק לא לקפוא.
לא להישבר.
אך הקפור גובר.
שכבת ההגנה לא עוזרת יותר,
נשכבת על דפנות האמבטיה,
לאחר שכל המים נשאבו
מטה מטה...
לתהום האין סופית הזו.
חשופה.
פגועה.
קפואה.
שבורה. |
