אמא ואבא אנשים מרוטים (והתוכנה משלימה: "היקרים").
לו גפיים רזות ולה שדיים נפולים.
זקנים. שעוד לא מלאו להם חמישים.
היא עוד עם, והוא כבר בלי -
שמחת חיים.
וכשסערה פורצת את הוילונות החדשים,
אסור להרגיע אותה.
הרגעה היא הסלמה,
היא חפצים שעפים בדירה.
אז מתחילים לנקות, להראות שיש טרדת יומיום, שיש מה לעשות.
הרי על זה הסערה: "אני לבד, אתם לא עוזרים לי, חלאות!" -
בוכה תוך כדי צעקות, מקללת אותו,
הוא מבקש שתפסיק,
אבל היא - בכי וצעקות, ותמיד יש לה מה לעשות.

כך חצי שעה, שכמו ילדה קטנה אני רק רוצה להעלם,
מתחילה להיזכר בנוסטלגיה בשקט המלאכותי של לפני כן,
ואומרת לעצמי שוב: "כנראה שיש מחיר לרגשות".
ולנו, כרגיל, אין את הכסף לשלם את המחיר.
תמיד מחכים למבצעים, לסוף העונה.
כמה זה כעס עם %30 הנחה?
כנראה שזה יותר זול מאהבה שניתנת בחינם.

ועל הערכת אמת שלמה
אין הנחות. לא שניים
ולא במחיר אחד.