תמיד זה ככה אצלי. תמיד, קודם עושה אחר כך מצליחה, אחר כך איזה
דבר קטן, או משפט, גורר אותי חזרה וכבר לא חשובה ההצלחה, לא מי
אומר מה, כלום. נאדה. רק אותה תחושה שמתנדנדת לי בנשמה ודורכת
לי על ההכרה, כאילו הייתה סתם סחבה, ומשאירה אותי שוב תוהה.
כך בדיוק קרה גם הפעם - כשסיירתי עם הקבוצה באחד מבתי האבות.
ההכרה שלי הייתה נפוחה בשאלות - הרי צריך ללמוד ולעבור היטב את
הבחינות. שוב ושוב בחנתי פרטים קטנים, במיוחד את השירותים
והדלתות, וכמו תמיד מצאתי לא מעט מגרעות. אכן הסובבים לא חסכו
במחמאות - איזה כושר, איזה כשרון כך להבחין, כך לראות.
ואז, ככה סתם, בלי כל הכנה, לא ברור לי למה, הבחנתי באישה אחת
מתוך קבוצה. קבוצה של תשושי נפש סדורה במעגל של "הפעלה"
והאישה, קטנת מידה, בהירת עין, מטפחת לראשה, מתנדנדת בכיסאה -
קדימה ואחורה - כמו בתפילה.
בניסיון לקרב אליה, אחת מהחברות לסיור כורעת לידה ומנסה לדובב
אותה ביידיש, שפת אמה, והאישה, צמוקה בתוך כיסאה, מרימה את
התכלת בתחינה ולוחשת, קדימה ואחורה, את אותה "תפילה": נעמט מיך
ארויס, נעמט מיך ארויס. היא לא עונה על אף שאלה רק חוזרת
ומבקשת, כמו נאחזת בדש של הזדמנות, "קחו אותי החוצה - הוציאו
אותי, הוציאו נא" ואני שומעת: "הושיעו נא, אנשים טובים הושיעו
נא" ובלי שליטה, אני בוכה, בוכה.
אנא, "הושיעו נא".
יוכי
27 באוגוסט 2005 |
