חשבוניות

אני לא יודע איך זה קרה, אבל נגמרו לי הסיגריות.
רציתי לרוץ לקנות חפיסה אבל פתאום הטלפון צלצל. "תקשיב אחי,"
התחנף הקול מהצד השני, "אתה חייב להוציא לי את החשבונית הזאת."
אם היה דבר שלא ידעתי, זה על מה הוא מדבר. אני כאן כבר יותר
משנה ועוד לא התחלתי להפנים איפה נמצאות החשבוניות ומעבר לזה,
מה זה לכל הרוחות "חשבונית". אמרתי לו בקול לא אמין במיוחד
שאין שום בעיה ואני מיד מתפנה לזה ובלי לחשוב פעמים תפסתי את
עצמי והתחלתי לחפש כל שבב סיגריה בכל מגירה אפשרית במשרד. כמה
אני יכול להיות פתטי כשהגוף צועק ניקוטין והעבודה צועקת לתשומת
לב.

אני לא יודע איך זה קרה אבל נגמרו לי התירוצים.
שוב טלפון והפעם הבוס. "תקשיב, מר 'בטעות קיבלנו אותך לעבודה'
אם תוך דקה ושליש אין לי את החשבונית הזאת על השולחן שלי תוכל
להגיד מחר שעבדת אצלי!"
לא ממש אהבתי את העבודה הזו אך יותר מזה לא רציתי לראות את
עצמי שוב גר אצל ההורים. בקול לא אמין במיוחד אמרתי לו שהרצפה
כאן פשוט עקומה ושהמנקה בטח לקחה את החשבוניות איתה הביתה כדי
לאזן את הספר. הוא ניתק. נראה לי שמחר אני אוכל להגיד שלפחות
לא אגיע למקום רע יותר.

אני לא יודע איך זה קרה אבל נגמרו לי המילים.
בדרך החוצה עם ארגז קרטון מלא בצעצועי משרד נתקעתי בצורה לא
אלגנטית להחריד בנועה היפה שהיא גם סמנכ"ל החברה וגם הבת של
הבוס. היא חייכה אלי עם שן שבורה ולמרות שאני כבר לא מחוייב
לחברה עזרתי לה לאסוף את הניירות מהריצפה והצעתי לה נישואין.
לא נראה לי שאלו נישואין מהסוג שמחזיק אלא מהסוג שמרגיז את
האבא של הכלה.

אני לא יודע איך זה קרה אבל נגמרו לי השמות.
עברנו לגור ביחד בדירה שאבא שלה קנה לה ברמת-השרון. לי הוא קנה
שעון מחוגים עם תאריך בצד. בחמישי לאיזה שהוא חודש נועה הפסיקה
לטפל בחתול ואחרי תשעה חודשים, שניסיתי לטשטש עם הרבה אלכוהול,
היא החליטה שצריך לקרוא לילד "אהרון" על שם סבא שלה שהקים את
החברה המשפחתית. חשבתי שזה שם רע כי גם לסבא שלי קראו "אהרון"
וזה יכול לבלבל את הילד. במקום זה קראתי לו 'בטעות קיבלנו אותך
לעבודה'. האבא העיף אותי מהדירה.

אני לא יודע איך זה קרה אבל נגמרו לי השאלות.
אחרי שבוע נזכרתי שאני יכול להרים טלפון להורים שלי אז חיפשתי
אחד כזה ציבורי בפינת הרחוב שהתגוררתי בה. את שאר האנרגיה
השקעתי בניסיון למצוא דרך להשיג כמה שקלים כדי ממש לבצע את
השיחה. אחרי שפשטתי יד פשטתי את המעיל ותלשתי ממנו את כל
הכפתורים. אחד אחד שלשלתי אותם בחריץ של הטלפון. לפתע נשמע קול
מגורה מהמכשיר והוא פלט עשרה שקלים. את הכפתורים הוא בלע. ללא
היסוס רצתי למכולת הקרובה והמטבע בידי. בעניים מזוגגות ביקשתי
מהזבן חפיסת "טיים" והוא נעתר לבקשתי. עם החפיסה ביד ושיר בלב
הסתובבתי לצאת כשלפתע שמעתי את הזבן מסנן לעברי, "רוצה
חשבונית, אדוני?"