לילה לפני יום כיפור, אני מנסה לשים את הכל על השולחן.
אנחנו כל כך צריכים אותך אבא.
זה בסדר לקרוא לך אבא? או שעדיף השם הרשמי שלך, האלוהים.

לילה לפני כיפור ואני חושבת כמה שאני זקוקה למחילה. אבל זו לא
חוכמה לכעוס עלינו. אנחנו לא דור ראשון לקלקול, תראה איך אנחנו
חיים בעולמך היפהפה, נדחסים מילדות לנתיבי התבגרות אומללים,
מגששים בחושך, אחרי מה? כנראה שאחריך. רק שנגמרים לנו
הסימנים.

זה פשוט לומר לכו בעקבות הדת, אך איזו דת ?
הדת לתוכה נולדנו היא בהכרח היחידה המותאמת עבורנו? הרי אתה
אחד ואתה הכל, כל הדרכים אמורות להוביל אליך אז איך זה שאנחנו
כל כך אבודים?

אני מפסיקה לדבר ברבים ועוברת לגוף ראשון, יחיד, הווה.
מה עלי לעשות כדי להיות נכונה בעולמך האלוהים?
מדוע לא תנחה אותי, בברור אך ברכות לנתיב הנכון?
אם זו עבודה שעלי לעשות בעצמי, למה אני נענשת על טעויות? למה
נענשים הסובבים אותי, הילדים, ההורים הסביבה?

אני מבקשת מחילה, אני מבקשת סליחה. אני רואה כמה עמוק פצעתי
רקמות עדינות. אני מבקשת עזרה.

אתה שנותן לי חיים. אתה שברא ובורא ואמת. אני מתחננת לעזרה.
עזור לי להשיב את המעוות על תיקונו. עזור לי לתת בית לילדים.
להדריך ולטפח כפי שאני מבקשת שתעשה בעבורנו, ברואי עולמך
הנהדר.

בבקשה, פתח לי דלת או חלון. ובבקשה תוביל אותי אליה כמו
שמוליכים עיוור כי אני כבר לא יודעת מה ישר ומה עקום.

סלח לנו, מחל לנו, רחם עלינו.

תודה, על הכל. תודה באמת.